מים שאובים

מים שאובים

מים שאובים הוא כלל בהלכות מקווה ונטילת ידיים, הבא לחלק בין "מי גשמים" שהם מים שלא היתה בהם תפיסת ידי אדם, לבין מים שאובים, שנשאבו בכלי על ידי אדם.

מקור ההלכה

בפסולם של מים שאובים כבר נחלקו גדולי הראשונים: הראב"ד ועימו הרשב"א מביאים את דברי התורת כוהנים שאומר "אך מעיין מקווה ובור מים יהיה טהור -, מה מעיין בידי שמים אף מקווה בידי שמים", ולפי זה הם קובעים שהפסול העיקרי במקווה הוא כאשר הוא נעשה על ידי אדם, ואפילו אם אדם שאב בידיו מים והטילם למקווה נחשבים המקווה לפול בידי אדם. לעומת זאת, מים שאובים הוא פסול מדרבנן, אם לא הוטלו למקווה באופן ישיר. לעומת זאת ראשונים אחרים, סבורים שהתורת כוהנים הוא רק "אסמכתא", אך הפסול העיקרי הוא "מים שאובים", ויש אומרים שהוא מדאורייתא. בתוספות ישנן שני דיעות, לפי דיעה אחת אם כל המקווה נוצר ממים שאובים הוא פסול מהתורה, אך אם רק חלקו נוצר על ידי מים שאובים הוא לא פסול מהתורה, וכך פוסק הבית יוסף, הרמ"א פוסק כדיעה אחרת של הראשונים שהמקווה פסול אם רובו נעשה על ידי מים שאובים.

אקטואלי

גם בימינו, כללי המים השאובים נוגעים הלכה למעשה באופנים מרובים; למשל, כאשר מרוקנים את המקווה, פוסק השולחן ערוך שיש להקפיד שלא לרוקנו באמצעות כלי, שכן אז יש חשש שמא יפלו חזרה מהכלי למקווה, וכאשר יש במקווה שלושה לוגין. של מים שאובים לפני ששפכו בו ארבעים סאה, הוא פסול.

תשובה מאדמו"ר הצמח צדק

בימיו של אדמו"ר הצמח צדק, היתה קהילה ברוסיה, שכמו קהילות רבות במקום בנו לעצמן מקווה שמבוסס על המשכת מים ממעיין; הם הצמידו תיבת עץ גדולה, שיש חור בתחתיתה, שמשם באו מי מעיין לתיבה. במצב זה הם סגרו את התיבה, במצב זה, בו התיבה אינה מחוברת עוד למי המעיין קיבלה התיבה דין של מקווה (ולא של מעיין) - כפסקו של אדמו"ר הזקן. מדי תקופה, היו מרוקנים את המקווה, ומנקים אותו. פעם אחת נתגלה, כי היהודי הפועל שהיה גם עם הארץ גדול, ניקה את המקווה במטלית, דבר שאינו מקובל על פי ההלכה; שכן למטלית יש דין "כלי שאינו מנוקב" הפוסל את המים הנכנסים לתוכו, וממילא קיים חשש שמא נשפכו מים מתוכו חזרה למקווה ופסלו את המקווה. כעת, לא ידוע האם יש להאמין לפועל שאומר שהוא ייבש את המקווה היטב לפני שהוא מילא אותו שוב, וממילא לא היו בו שלושה לוגין של מים שאובים לפני מילויו, או שמא יש לחשוש אולי הניקוי לא התבצע כראוי, ואז כאשר היו במקווה שלושה לוגין מים שאובים לפני מילויו הוא פסול. בנוסף, התעוררה שאלה לגבי המקווה השני, שהוא בור הזריעה, שלא קונח כראוי ונשארו בתחתיתו מעט מים. ובו, אם כןף קיים לכאורה חשש כבד למים שאובים.

כאשר הגיעה השאלה לפני אדמו"ר הצמח צדק, הוא אמר כי ראשית כול ברור שיש להאמין לפועל שהוא ייבש את המקווה כראוי, שהרי "עד אחד נאמן באיסורין". נותרה השאלה רק אודות המקווה השניה, שבו נשארו מעט מים. בנוגע לחור הנמשך מהמעיין, אומר הצמח צדק, השאלה אינה חמורה כלל, שהרי לבור המחובר למעיין יש דין מעיין, שאפילו כל מים שאובים שבעולם אינם פוסלים אותו לפי פסק הבית יוסף, ואפילו הרמ"א שאומר שיש להחמיר מספק לכתחילה כדי לחשוש לדיעות האחרות. אם כן, במצב של דיעבד, אם אין זמן למלאות מחדש את בור הזריעה עד זמן הטבילה, וודאי שמותר להקל. ובנוגע לבור הטבילה, הרי הוא אומר שניגב היטב את המקווה. ואפילו אם היה ברור שהוא לא ניקה אותו כראוי, הרי מדובר רק בספק מים שאובים ששלושה לוגין מתוכם פוסלים את המקווה, ובמצב כזה של בדיעבד, ההלכה היא הרי "ספיקא דרבנן לקולא", ואם כן בוודאי שיש להתיר את המקווה.