דב בעריש רוזנברג

הרב דב בעריש רוזנברג, המכונה בפי כל ר’ בעריש, נולד לאביו הרב שמעון ולאמו מרת רבקה הי”ד בעיר טעשין שבצ’כיסלובקיה, ביום י”ז בסיון תרע”ט. ר’ בעריש נולד למשפחה מכובדת. סבו של אביו, הרב שמעון, היה תלמיד-חבר של ה’בני יששכר’ מדינוב. אמו מרת רבקה הייתה מצאצאי בעל ה’תוספות יום טוב’. אביו ר’ שמעון היה תופר מכנסיים לפרנסתו, ובזמן עבודתו היה משנן פרקי זוהר. אמו מרת רבקה היתה נוסעת מעיר לעיר כדי למכור סחורה בשווקים.

ילדותו

ר’ דב בעריש היה ילד שביעי מבין תשעה ילדים במשפחה.

עד הגיעו לגיל בר-מצוה, למד בעריש עם הרב מאיר טייטלבוים, רב העיירה טעשין ונכדו של בעל ה’ישמח משה’ מאוהל. לאחר בר המצוה שלו, נסע ללמוד בישיבות ‘כתר התורה’ בעיירה קשאנוב ובישיבה נוספת בעיר קראקא. בישיבות אלו כונה “בעריש טעשינער”. שם שקד ר’ בעריש על לימודו, והנהגתו הייתה ייחודית ונפלאה. הוא היה נער שקט וצנוע, עדין-נפש וכמעט שלא הכירו אותו חבריו ללימודים.

בהיותו בן 18 החל ללמוד בבית המדרש שומרי שבת בעירו. באותם שנים נמנה על חסידי ראדומסק, והיה מגיע מידי פעם להתסופף בצילו של האדמו”ר מראדמוסק.

ר’ בעריש לא זכה ללמוד ב’תומכי תמימים’.

מלחמת העולם השניה

כשפרצה מלחמת העולם השנייה, גוייסו כל הגברים לשורות הצבא. גם ר’ בעריש נאלץ להתייצב בצבא ובטרם התייצבותו נסע לרבו האדמו”ר מראדמוסק כדי לבקש ממנו ברכה. אמר לו הרבי: “אתה לא תחזיק רובה!” ואכן, נס גדול היה שלא גוייס לצבא כל שנות המלחמה.

לאחר פרוץ המלחמה, פנה האבא ר’ שמעון אל שלושת בניו: שלמה, ליבוש ובעריש, ואמר להם: “ברחו על נפשותיכם והצילו את עצמכם! ואתה, שלמה הגדול שבאחים, השגח על בעריש באופן מיוחד!” בעריש היה אז בחור כבן עשרים.

שלשת האחים ברחו לכיוון רוסיה. בדרכים הארוכות שעברו, סבלו מאוד מתלאות המלחמה - בעיקר מרעב, קור ומחסור. הרעב הפיל חללים רבים, והמצב היה בכי רע. למרות זאת ר’ בעריש סירב בתוקף להכניס לפיו מאכלים אסורים. בהיותם ברוסיה נפטר שלמה הגדול מדיזנטריה. מאז נטל על עצמו האח לייבוש את האחריות על בעריש הצעיר. שני האחים התגלגלו ממקום למקום וניצלו ממוות רק בניסים גדולים. כך התגלגלו עד שהגיעו לעיר למברג (לבוב) שעל גבול פולין רוסיה. בעיר זו פגש ר’ בעריש את החסיד הרב חיים מאיר ליס שקירבו, והטעימו לראשונה מטעמה של חסידות חב”ד.

השלטונות הרוסים לא ראו בעין טובה את התקבצותם של פליטים בעיר הגבול, בתקופה שהמדינה היתה במצב מלחמה. לכן הודיעו השלטונות כי כל מי שירצה יוכל לקבל אזרחות רוסית, ומי שיסרב - יוחזר לגרמניה. היו יהודים שהעדיפו לסבול מהגרמנים ולא מהקומוניסטים, וביניהם גם האחים רוזנברג. הם חתמו כי הם רוצים לחזור לגרמניה. רק לאחר מכן התבררה התרמית. הרוסים הודיעו כי כל מי שחתם שרוצה לחזור לגרמניה, הנו בוגד ברוסיה ואחת דינו להישלח לסיביר.

בגלות סיביר

ר’ בעריש נלקח למחנה עבודה בסיביר הרחוקה. גם שם עמד בעקשנות יהודית טיפוסית שלא להתגעל במאכלי טריפה או חמץ בפסח. הוא גם מסר את נפשו עבור תפילה ותפילין.

בז’ באלול תש”ב השתחרר מסיביר, ולאחר שלושה שבועות, בערב ראש השנה תש”ג, הגיע לסמרקנד, שם היה ריכוז גדול של פליטים יהודיים ובהם חסידי חב”ד רבים. בעיר זו פגש שוב בר’ חיים מאיר ליס שהמשיך ללמדו חסידות.

תקופת המלחמה הייתה קשה במיוחד. ר’ בעריש התחבט כל הזמן בגורלם של שאר בני משפחתו שנשארו מאחור.

נישואיו

בין כה וכה פתח דף חדש בחייו, וביום י’ בכסלו תש”ד בא בקשרי השידוכין עם מרת איטא לישנר. בחתונתם של בני הזוג השתתפו חשובי וגדולי החסידים שהיו בסמרקנד. את הקידושין סידר הרב ישעיה מרינובסקי, ואת הכתובה כתב הרב נחום שמריה ששונקין.

החתונה עצמה התקיימה ביום שישי, כדי שלא להטריח קהל רב, וגם בגלל הרעב ששרר באותם ימים, ובין כה וכה כמעט ולא היה מה להגיש לאורחים שבאו להשתתף בשמחת החתונה.

למחרת, שבת שבע ברכות, באו אורחים רבים ששרו ורקדו כל הלילה. הרב יעקב גלינסקי, ידיד טוב של בעריש, רקד על השולחן בשמחה גדולה והשמיע דברי בדחנות.

לאחר החתונה התגוררו ר’ בעריש וזוגתו בבית החמות, על פי בקשתה, וזאת כיון שחמיו נפטר חודשים ספורים קודם כן. ר’ בעריש נכנס במהירות רבה לנעלי ראש המשפחה; הוא דאג לחנך ולפרנס את בני משפחת רעייתו.

זמן קצר לאחר החתונה, בתקופת פסח תש”ד, חלה ר’ בעריש בדלקת ריאות חריפה ורק בניסים גדולים הבריא. לאחר חודשיים קיבל שוב חום גבוה. הוא התמודד עם החום במשך חודשיים ימים (הרופא הסביר שזה “פארא-טיף”, שלא נדע). גם בזה הקב”ה עזר ובסופו של דבר הבריא.

התקרבות לחסידות חב"ד

בין כה וכה החל הזוג הצעיר להתקרב לחב”ד בצעדים משמעותיים, לא מעט בזכות אברמ’ל, בחור חב”די אלמוני שהציג עצמו בשם זה. הם לא ידעו עליו מאום, מלבד העובדה שלמד בישיבות חב”ד. אברמ’ל הירבה לבוא לבית וללמוד חסידות חב”ד עם ר’ בעריש. על ידו התקשרו בני הזוג לאדמו”ר הריי”צ בלב ונפש, למרות שמעולם לא פגשוהו, וראו את פניו בתמונה בלבד.

קשר מיוחד שרר בין ר’ בעריש לבין הרב חיים זלמן קוזלינר (חז”ק). הוא היה מגלה לו איפה מתקיימות התוועדויות. באותם ימים של שלטון קומוניסטי רודני, מיקום ההתוועדות היה בבחינת סוד גמור, אולם ר’ חיים זלמן קוזלינר הכיר כי ר’ בעריש רוצה מאוד להתקרב לחסידות, ולכן הסתכן וגילה לו בכל פעם היכן תתקיים התוועדות. ידידותם הייתה כה גדולה, עד שכאשר נפטר ר’ בעריש, לא הודיעו על כך לחז”ק עד יומו האחרון.

הימים ימי מלחמה. רוב הגברים גוייסו לצבא כבר בתחילת המלחמה. בגבור הקרבות נערכו גלי גיוס נוספים, ומי שלא גוייס בתחילת המלחמה, נלקח לחזית כדי לחפור שוחות. יהודים רבים התחמקו מהגיוס כיון שאי אפשר היה לקיים מצוות במסגרת השירות הצבאי.

יום אחד דפקו חיילים בדלת הבית. ר’ בעריש נשכב מיד על מיטה באחד החדרים, מעליו זרקו את כל הסמרטוטים והבגדים המלוכלכים שנמצאו אותה שעה בבית. החיילים החלו לחפש והגיעו גם למיטה בה שכב. הם פשפשו בערמת הסמרטוטים והוא כבר הרגיש את ידיהם - אולם לבסוף לא הבחינו בו, וכך ניצל מהגיוס. לאחר כמה ימים שוב באו החיילים לבדיקה מחודשת. הפעם התחבא מתחת למיטה, וגם הפעם לא נתגלה.

ברכת האדמו”ר מראדומסק התקיימה בו במלואה, והוא לא גוייס עד תום המלחמה.

בחודש ניסן תש”ה נולדה לר’ בעריש בתו הראשונה. מכיון שאך לפני שנתיים וחצי נפטר חמיו הרב שלום לישנר, התייעץ אפוא עם החסיד הנודע המשפיע ר’ ניסן נימנוב כיצד לקרוא לבת. ר’ ניסן אמר שכדאי לקרוא לה שולמית. ר’ בעריש שמע לעצת המשפיע, ונקרא שמה בישראל שולמית (כיום רעייתו של הרב יצחק יהודה ירוסלבסקי, מזכיר בי”ד רבני חב”ד).

“אנא תן לנו ציצית!”

בשלהי חודש אייר תש”ה, הסתיימה המלחמה. רק בתום המלחמה התברר לו כי הוריו וכמה מבני משפחתו נהרגו, הי”ד.

עם סיום המלחמה, עשו רבים מהפליטים את דרכם בחזרה למדינות מהם הגיעו. היו אחרים שביקשו לעלות לארץ הקודש או להגר לארצות הברית, אבל לכל לראש עמדה המשימה לצאת את מסך הברזל.

בערב חג השבועות תש”ו עלו ר’ בעריש ורעייתו עם התינוקת על רכבת שיעדה פולין. בכל המסעות עד הגיעו לארץ הקודש, השתדל להיות עם חסידי חב”ד. כל הדרך לפולין החביאו בקרון שלהם את אברמ’ל, שאמנם היה צעיר אולם לימדם חסידות.

בתחילת חודש תמוז הגיעה הרכבת סמוך לעיר וורוצ’לב שבפולין, שם ירדו ר’ בעריש ומשפחתו. בני המשפחה קיבלו חדר קטן במרתף בבניין הקהילתי, שם התגוררו פליטים יהודים רבים. באותו מרתף נולדה בתם השנייה - אסתר ביילה (כיום רעייתו של הרב יצחק דוד גרוסמן, רבה של מגדל העמק). לידתה היתה מלווה בניסים גדולים.

באותם ימים היו יהודים רבים שנסעו למקומות בהם התגוררו לפני המלחמה בנסיון למצוא את בתיהם ולקבל את רכושם בחזרה. היו שנסעו לפקוד קברי אבות ולאתר את מקום בני המשפחה שנותרו.

יום אחד באו אל ר’ בעריש שני ילדים בשם חיים זילבר ואחיו לעמיל, וסיפרו כי הוריהם נסעו לפרשוב שבצ’כיה, שם גרו לפני המלחמה, בעוד הם נשארו לבדם עם קבוצת ילדים. “הסירו לנו את הציצית, אבל אנחנו יהודים ורוצים להישאר יהודים”, אמרו כשדמעות זולגות מעיניהם. “אנא תן לנו ציצית”. היו ברשותו שתי ציציות (וגם זה נחשב הרבה באותם ימים טרופים), רחמיו נכמרו עליהם והוא העניק להם ציצית אחת משלו. ר’ בעריש לא הסתפק בציצית, ובלבו הרחב החליט לאמץ את שני הילדים. “מעתה”, אמר להם, “אתם תהיו יחד איתי כל העת. מעכשיו אתם תחשבו לאחי אשתי”. (הוא היה צעיר מכדי לומר שהם בניו). מאז ואילך צורפו שני הילדים לקבוצת הפליטים החב”דית עליה נמנה גם ר’ בעריש.

הגויים הפולנים נותרו באנטישמיותם גם אחרי המלחמה. זו התעוררה ביתר שאת כשראו את היהודים חוזרים לפולין, לאחר שהיו בטוחים כי הגרמנים חיסלו את כולם. הם החלו להתנכל ליהודים ולהסב להם צרות רבות. פעם אחת כאשר נסע ר’ בעריש ברכבת העירונית, ניסו לזרוק אותו בעיצומה של הנסיעה, בפעם אחרת ניסו אף להצית את זקנו.

בראותו כי האנטישמיות גואה, החליט ר’ בעריש לעזוב את פולין. התינוקת הייתה רק בת שבועיים כאשר משפחת רוזנברג המשיכה במסע הנדודים, במהלכו עברו גם דרך עיר הולדתו של ר’ בעריש, טעשין, שהייתה חצויה בין פולין וצ’כיה. משם המשיכו לאוסטריה ומאוסטריה לגרמניה.

כאשר הגיעו למינכן מצאו בהשגחה פרטית מופלאה את הורי הילדים למשפחת זילבר. לא היה גבול להתרגשותם של בני המשפחה. כך הציל ר’ בעריש את שני הילדים בהפגישם עם הוריהם. מובן מאליו כי שני הילדים הצטרפו להוריהם, ומאז נפרדו הדרכים.

ממינכן הגיעה משפחת רוזנברג למחנות הפליטים בפאקינג שבגרמניה. רק אז, כשהיו הרחק מידם של הקומוניסטים הארורים, גילה להם ‘אברמ’ל’ כי שמו האמיתי הוא אלחנן, הלא הוא החסיד ר’ אלחנן חוני’ע רייצס (ע”ה).

אדמו”ר הריי”צ

מורה לעלות לארץ

משפחת רוזנברג הגיעה לפאקינג בסוף חודש אלול שנת תש”ו. המקום היה בנוי מצריפי עץ ארוכים, מחולקים לחדרים רבים, קטנים וגדולים יותר. משפחת רוזנברג קיבלה חדר בינוני, שנכנסו בו שתי מיטות, עבור שני הילדים שהיו להם. החדר היה צפוף למדי, אך התקווה היתה כי הכל עראי ובעזרת ה’ עוד יגיעו לנחלה משלהם.

בפאקינג שהתה משפחת רוזנברג במשך שנתיים וחודשיים תחת חסות אמריקאית. היתה שם עזרה גדולה מצד ארגוני ה”אונרא” וה”ג’וינט”. מדי יום נערכה חלוקה של אוכל ושל ביגוד.

חסידי חב”ד הקימו במקום ישיבה ששכנה בצריף, ור’ בעריש שתמיד אהב להשקיע עצמו בלימוד התורה, ישב שם וחזר לשקוד על אוהלי תורה כפי שעשה בימי נעוריו, וכפי שהתגעגע כל ימי טרדות המלחמה והנדודים.

לר’ בעריש ורעייתו היתה עגמת נפש רבה מעצם העובדה שהם מתגוררים במחנות בהם העבידו יהודים, וגם הרגו רבים מהם, הי”ד. לכן, באותם ימים כאשר צרפת פתחה את שעריה, תכנן ר’ בעריש להגר לצרפת.

כעת, כאשר כבר היה במדינה מערבית והיתה האפשרות לשאול את הרבי, כתב ר’ בעריש לאדמו”ר הריי”צ וביקש ברכה לנסיעה לצרפת.

בין כה וכה החל להתארגן לנסיעה. החבילות כבר היו ארוזות, כאשר הגיע מכתב מאדמו”ר הריי”צ בו הורה לעלות לארץ הקודש! “וכך בלי להבין ובלי לחשוב הרבה” - כותבת הרבנית רוזנברג בזכרונותיה - “פתחנו שוב את החבילות וחיכינו לישועת ה’, באומרינו בכל יום ובכל עת: ‘יהי רצון שיבנה בית המקדש במהרה בימינו, ונזכה להיות בארץ ישראל בגאולה שלימה עם משיח צדקנו אמן”.

באותם ימים שלטו הבריטים בארץ ישראל, והם הגבילו את העליה, ועשו כל מאמץ כדי להגביל את העליה ולאפשר רק למתי מעט להיכנס בשערי ארץ ישראל. לפיכך האפשרות לעלות לארץ הקודש, היתה נראית רחוקה מהעין.

ביום ה’ באייר תש”ח, עזבו הבריטים את ארץ הקודש, וממשלה יהודית תפסה את השלטון. או אז הבינו ר’ בעריש ורעייתו איטא את כוונת אדמו”ר הריי”צ, לעלות לארץ הקודש; הרי בארץ יוכלו לחנך את ילדיהם לתורה וחסידות באופן הטוב ביותר.

“באותה תקופה התחילו ברישום העולים לארץ ישראל” - מספרת שוב הרבנית איטא רוזנברג - “אך אנו השארנו הכל בידי ההשגחה העליונה; לא עשינו השתדלויות בכח, וכך נרשמנו לטראנספורט השני. משפחתינו, אמא ע”ה עם הילדים, אחיי, וגם אחותי טאובא שהיתה אם לתינוקת, היינו ברשימה. אחותי פייגה שהתחתנה בפאקינג, וגם לה היתה תינוקת, נשארה לטראנספורט השלישי.

“ביום י’ בכסלו תש”ח יצאנו בשלום ובמזל טוב מפאקינג לארץ ישראל. התחנה הראשונה היתה על אדמת גרמניה בעיר גרסטריט. אספו אותנו במקום קטן וצפוף תחת פיקוח.

“היה זה בעיצומו של חורף מושלג וקר וללא חימום, אך ההרגשה היתה טובה, ולבנו היה שמח. עם התינוקות הקטנים היה די קשה; שולמית היתה בת שלוש וחצי, אסתר בת שנתיים וחצי, ורבקה בת שנה.

“מגרסטריט נסענו במשאיות לעבר תחנת הרכבת, ועמה המשכנו לעיר הנמל מרסל שבצרפת. הגענו למרסל ביום שישי בבוקר. מזג האוויר היה סוער, ולא יכולנו להפליג בים, על כן היינו מוכרחים להישאר ולחכות כמה ימים עד שמזג האוויר ישתפר. משום מה לא נתנו לנו מקום שהייה במרסל אלא הובילו אותנו למקום גדול בנדול, שהיה כנראה מחנה עבודה”.

ביום ה’ בטבת תש”ט עלו ר’ בעריש רעייתו ושלושת בנותיו (בפאקינג נולדה בתו השלישית, רבקה) על האוניה “מולדת”.

במוצאי עשרה בטבת, לאחר נסיעה ממושכת בה חלו כל הילדים במחלת ים, נראו מרחוק אורות חיפה המרצדים. למחרת ירדו ר’ בעריש, רעייתו איטה ושלושת בנותיהן הקטנות אל אדמת ארץ הקודש.

מנמל חיפה הועברו למחנה העולים בפרדס חנה. שבועיים לאחר מכן הגיעה למקום משלחת של חסידי חב”ד, והם שלקחו את משפחת רוזנברג עם עוד עשר משפחות חב”דיות, אל שכונת הרכבת בלוד. בין המתיישבים היו חמותו ואחותו של ר’ בעריש עם משפחותיהם. ומשפחות ליפסקר, גרוסמן, קפלן ועוד.