מרה לבנה
מרה לבנה היא טבע מסוים באדם, הנלקח מתוך אבר הנמצא באדם. מתוך ארבע מרות, מרה לבנה, מרה שחורה, מרה ירוקה, ומרה אדומה. ארבע מרות אלו מכוונים כנגד ארבעת היסודות שבאדם, שהם אש רוח, מים, עפר.
מרה לבנה פועלת את ההיפך שמרה שחורה פועלת. בעוד שמרה שחורה פועלת התרכזות, צמצום המחשבה, ונטיה להתבודדות, עצלות ועצבות, שנאה, כעס, מידות אכזריות, ומחשבות לא טובות, פועלת מרה לבנה את ההיפך. מרה לבנה פועלת על האדם לפיזור הנפש, התרוממות הרוח, אהבה, וחיות. נטיה לתענוגים, תאוות רעות או טובות, מילתא דבדיחותא, וליצנות.
לפעמים כאשר האדם מעורר את כח המרה לבנה על ידי אחד מכוחותיה, כגון אהבה - אפילו אהבת ה', יכול להמשך מהמרה לבנה ופתיחת הלב - גם נטיה להוללות וליצנות, שהם ענינים הנמשך מפתיחת הלב מכח האהבה.[1]
אדמו"ר הרש"ב מסביר את הפסוק "וממולדתך", כהמשך לפירוש הידוע ל"לך לך", צא מארצך - מרצונותיך כו', "ממולדתך" מהטבע המוטבעים בו מלידה, כגון מרה שחורה, מרה לבנה - לומר גלאכע ווארטעל, - "יעמאלט וועסטו זיין ווי עם דארף זיין" [=ואז תהא כפי שצריך להיות.][2]
הכנעת המרה לבנה ומרה שחורה על ידי עבודה
יסוד גדול אומר אדמו"ר הרש"ב, יש בעבודת האדם בשעת התפילה, בהשפעה על המרה שחורה ולבנה:
עבודה אמיתית
כאשר עובד אדם את עבודתו בעבודה אמיתית במוח ולב בהתבוננות פרטיות, בהשגה גמורה ובהנחה טובה, ונרגש אצלו הענין ומתעורר בלבו באהבה בבחינת קירוב ודביקות או בבחינת רשפי אש כו', באופן זה מתבררת ומזדככת מעט מעט המידה ההיא, בבחינת "חלישות", ובבחינת "קירוב", ובבחינת "כליון הישות".
וכמובן שבעבודתו צריך לידע תמיד מה העבודה הפרטית שמגיע לחלקו לתקן, איזו מדה היא בו בתוקף יותר, ויתן כל כחותיו בעבודתו על המדה הזו הפרטית.
עבודה בבחינה כללית
אבל כאשר העבודה היא בבחינה כללות לבד, נשארה המדה ההיא בתקפה ממש כמו קודם העבודה, ואינה נראה בה שום שינוי לטוב, למשל:
יש מי שהוא בטבע מרה לבנה, שהיא - תאוות, ותענוגים, והוללות וליצנות, וכדומה, ויש שהוא בטבע המרה שחורה כמו: כעס, ומדות אכזריות, וכן בעצלות ועצבות כו'; בעבודה הנ"ל שההתבוננות היא רק בבחינה כללות, הגם שמתפעל ומתלהב נפשו מזה ונם בבחינת מרירות ולב דואג כנ"ל, אין שום שינוי כלל בהמתת הטבעיים, ונראים בתקפם כמו מקודם, ולכן לאחר התפלה יהיה בהוללות וליצנות בשוה ממש כמו קודם התפלה, או בתאוות ותעגוגים, כמו מקודם...
ואדרבא, מגרעותיו יכולים לפעמים להתגבר יותר, מפני שמחת נפשו (די צופרידענקייט) מההתפעלות והתלהבות שלו, דהיינו:
- הרגשת הישות, שבדרך כלל ישנה בעבודה שעל פי טעם ודעת, רק שבעבודה אמיתית יש בזה הביטול, וכמו שנתבאר בספרי החסידות שצריך להיות ביטול בעבודה בשמחה, שלא תהיה בבחינת ישות כו', מה שאין כן בעבודה כזו אין בה ביטול, כי אם הרגשת עצמו),
- או שמפקח דעתו בזה מהמרירות ולב דואג. (ומובן שבזה מאבד גם את הטעם הטוב המועט שיש בעבודה זו, דהלא מכל מקום היה בו איזה הרגש טוב, ובהפיקוח הנ"ל נאבד ההרגש הזה לגמרי).
וכן מי שהוא במדת הכעס ומדות אכזריות, יהיה כן לאחר העבודה כמו קודם העבודה, להתכעס ולבלי לרחם על זולתו ולהתנהג אתו במדות תקיפים, ויכול להיות אפילו עוד התגברות בזה, מצד הישות שלו, או מצד המרירות שבטבע מביא לידי כעס וכדומה.
(רק מי שבטבעו אינו בהתפשטות כל כך, יכול להיות שיחזיק המקיף מהעבודה בדרך הנ"ל איזה משך זמן, בהעדר התפשטות המדה הטבעית, וביותר הוא באופן שיש לו התגברות המרירות (- שבאמת זהו עצבות), שמחזיק אצלו זמן רב).[3]
הרבי מעיד על עצמו
הרבי כותב על עצמו: בכלל איני בעל מרה לבנה.[4]