ברית בין הבתרים
ברית בין הבתרים היא הברית שכרת הקב"ה עם אברהם אבינו, בה הוא הובטח שזרעו ירש את ארץ ישראל, ושקודם לכך הם יהיו בגלות. השם ברית "בין הבתרים", ניתן על שם בתרי הבהמות שאברהם עבר באמצען.
התיאור בתורה
וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה' אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָתֶת לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ: וַיֹּאמַר ה' אלוקים בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה: וַיֹּאמֶר אֵלָיו קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת וְאַיִל מְשֻׁלָּשׁ וְתֹר וְגוֹזָל: וַיִּקַּח לוֹ אֶת כָּל אֵלֶּה וַיְבַתֵּר אֹתָם בַּתָּוֶךְ וַיִּתֵּן אִישׁ בִּתְרוֹ לִקְרַאת רֵעֵהוּ וְאֶת הַצִּפֹּר לֹא בָתָר: וַיֵּרֶד הָעַיִט עַל הַפְּגָרִים וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם:
וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל אַבְרָם וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה נֹפֶלֶת עָלָיו: וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה: וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל: וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל אֲבֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם תִּקָּבֵר בְּשֵׂיבָה טוֹבָה: וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה כִּי לֹא שָׁלֵם עֲוֹן הָאֱמֹרִי עַד הֵנָּה:
וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ בָּאָה וַעֲלָטָה הָיָה וְהִנֵּה תַנּוּר עָשָׁן וְלַפִּיד אֵשׁ אֲשֶׁר עָבַר בֵּין הַגְּזָרִים הָאֵלֶּה: בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה' אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת: אֶת הַקֵּינִי וְאֶת הַקְּנִזִּי וְאֵת הַקַּדְמֹנִי: וְאֶת הַחִתִּי וְאֶת הַפְּרִזִּי וְאֶת הָרְפָאִים: וְאֶת הָאֱמֹרִי וְאֶת הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַגִּרְגָּשִׁי וְאֶת הַיְבוּסִי:
— פרשת לך לך טו, ז-כא
זמן הברית
הברית התקיימה בט"ו בניסן, ביום בו נולד יצחק אבינו, וביום בו בני ישראל יצאו ממצרים.
כאשר התורה מספרת על יציאת מצרים, היא מסכמת את זמן שהותם של בני ישראל בארץ מצרים:
וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה: וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת ה' מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:
— פרשת בא יב, מ-מא
ומכיוון שבני ישראל לא ישבו בפועל במצרים אפילו 400 שנה, וכל שכן 430 שנה, מסבירים כל המפרשים שה-400 שנה נמנים החל מלידתו של יצחק שהייתה בשנת ב'מ"ח (2048) לבריאת העולם.
ובנוגע ל-30 שנה אלו, ישנם שתי שיטות:
בגיל שבעים
ברית בין הבתרים התקיימה כאשר אברהם אבינו היה בגיל 70, וזה היה 30 שנה קודם לידתו של יצחק. וממילא לא קשה מהאמור שיציאת מצרים הייתה כעבור 430 שנה.
את העובדה שהציווי של "לך לך" היה בהיות אברהם בגיל 75[1], והברית הייתה בהיותו בארץ, מסבירים כמה מהמפרשים[2] - שהיו ב' הליכות של אברהם לארץ ישראל: אחת בהיותו בגיל 70 ואז הייתה ברית בין הבתרים, ואחר כך חזר לחרן להחזיר בתשובה את אביו; ולאחר מכן היה ציווי שני ללכת לארץ.
הספורנו[3] סובר, שהברית הייתה לאחר שהגיע לארץ, אך מכיוון שהקב"ה הזכיר ש"אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים", דבר שארע כאשר אברהם היה בגיל 70, לכן נחשב שהברית הייתה בהיותו בגיל זה.
לאחרי גיל שבעים וחמש
הרמב"ן מסביר[4], שעל פי פשוטו של מקרא ברית בין הבתרים הייתה לאחר הציווי של לך לך, ולאחר הירידה למצרים, הפרדות לוט ומלחמת המלכים. "ולא חשש להודיע השלושים, כי אמר לו עוד ודור רביעי ישובו הנה, להודיעו שלא ישובו מיד בסוף ארבע מאות עד הדור הרביעי שיהיה שלם עוון האמורי, ירמוז לשלושים שנה הללו".
הפנים יפות מבאר, שבאמת הברית הייתה לאחר שבא לארץ בגיל 75, אלא שחצאי שנים נבלעים, מכיוון שהם נמנים מתשרי ולא מניסן.
ויש האומרים[5], שהארבע מאות ושלושים שנה הם מכיוון שהם עבדו גם ביום וגם בלילה, זה כופל את ה"רדו" (210) בשניים, וכך הגיעו ל-430.
הבטחת הארץ
חלקה הראשון של הברית הוא הבטחת הקב"ה שאברהם ירש את הארץ, וכאשר הוא שאל את הקב"ה במה הוא ידע שבאמת הוא יזכה לרשת אותה, הקב"ה אמר לו להביא עגלה משולשת, עז משולשת ואיל משולש וכן תור וגוזל. ומורה לו לבתר את כולם מלבד הציפור. כאשר אברהם סיים לבתרם הגיע העיט וניסה לקחת את הפגרים של הבהמות, ואברהם השיבם.
רש"י מבאר, שמהלך הדברים היה כך: אברהם אמר לפני הקב"ה: הודיעני באיזה זכות יתקיימו בה? והקב"ה השיב שבזכות הקרבנות. וזה הסימן בבהמות שהורה לו להביא: שלשה עגלים - רמז לשלשה פרים: פר יום הכפורים, ופר העלם דבר של צבור, ועגלה ערופה; עז משלשת - רמז לשעיר הנעשה בפנים, ושעירי מוספין של מועד, ושעיר חטאת יחיד; ואיל משולש - אשם ודאי, ואשם תלוי, וכבשה של חטאת יחיד; ותור וגוזל - תור ובן יונה. הקב"ה הורה לו לבתר את כולם, בכדי שיעברו בין הבתרים, כדרכם של כורתי ברית. אך הוא ביתר את כל הבהמות, שהאומות נמשלו לפרים, אילים ושעירים; ומכיוון שבני ישראל נמשלו לבני יונה, לכן הוא לא ביתר אותה, שזהו רמז שכל האומות יכלו, אבל ישראל יהיו קיימים לעולם. והעיט שהגיע לקחת את הפגרים, הוא רמז על דוד בן ישי שיבוא בכדי לכלות את כל האומות, אבל לא יניחו לו מהשמים, עד שיבוא מלך המשיח.
הרד"ק מבאר, שהרמז היה: שהקב"ה הראה לו את הגלויות - עגלה זוהי מצרים; עז אלו הן יוון ורומי, והן מכונות בלשון נקבה, מכיוון שהן מלכויות שהרעו לבני ישראל. ואיל זה מדי ופרס, והם מכונים בלשון זכר, מכיוון שהם היטיבו לבני ישראל. וכל האומות נלחמות זו בזו והן מבתרות אחת את השניה, מה שאין כן בני ישראל, שאף שיהודה וישראל נלחמו זה בזה, אמונתם נשארה שלימה. וכאשר הגיע העיט - אלו אומות העולם המנסות להשמיד את ישראל, על הפגרים - של התור והגוזל (שהרי לא נאמר בתרים אלא פגרים), הוא גירשו - שהקב"ה מציל את ישראל מכל האומות.