דיסנא

דיסנא או דז'יסנה(בבלארוסית: Дзісна, דזיסנה; בפולנית: Dzisna) היא עיירה בבלארוס השוכנת על נהר הדווינה, ליד שפך נהר דיסנה. נוסדה לפני כארבע מאות וחמישים שנה לערך. רוב מוחלט של תושביה היהודים נמנו על חסידי חב"ד.

היסטוריה

ההתיישבות החב"דית בדיסנה החלה כבר בימי אדמו"ר הזקן, כאשר במקום התגוררו חסידיו של רבינו הזקן. למרות היותה ממוקמת סמוך למבצרי ההתנגדות לחסידות, הרי שבדיסנא עצמה לא שררה התנגדות של ממש. אולי זו הסיבה שבשנים בהן הרחיב אדמו"ר הזקן את מרכזי החסידות, הורה לפתוח גם "מרכז גלוי" בדיסנא.

על תקנות ליאזנא משנת תק"נ חתומים שניים מחסידי אדמו"ר הזקן: בנימין זאב מדיסנא רייסין וגרשון סמוך לדיסנה.

עם השנים הפכה דיסנא לעיירה חסידית, עד שאדמו"ר הצמח צדק אף יסד "כולל" חסידי בעיירה. לא כל יהודי העיירה דקדקו במנהגי החסידים, אך כשהדבר נגע להתוועדות חסידית, כולם היו משתתפים במלוא החום וההתלהבות החסידית. בדיסנא לא היה 'באופן רשמי' אף מתנגד.

בשנת תרכ"ה בערך אירעה שריפה גדולה בעיר ואדמו"ר הצמח צדק כתב את האגרת הידועה "לאהובי נפשי הנגידים הוותיקים מוהר"ר חיים נ"י עפשטיין והישיש מוהר"ר אברהם נ"י קלופט ולכללות אנ"ש דק' דיסנא" על מה שכתב אדמו"ר הזקן "שמעתי מפי קדושי עליון על מרגלי בסומא דאינשא שאחר השריפה מתעשרין", שעליהם לבנות מחדש במקומם, וצירף למכתב תמיכה כספית להתחלת בנין בתי המדרשות וענייני העיר.

שמונה בתי כנסת היו בדיסנא ובשבעה מתוכם התפללו חסידים ורק באחד מהם היה מניין מצומצם לתושבים שהשתייכו בעבר למשפחות ליטאיות. בתקופה שלפני השואה, היה "בית המדרש של געצל" מקום תפילתם של חסידי חב"ד המובהקים.

דיסנא הצטיינה במשלוח תלמידים לישיבת "תומכי תמימים" שבעיירה ליובאוויטש על ידי המלמד ברוך יוסף קוזלינר שהיה המנהל של ה"חידר" ועסקן ציבורי שגם היה פעיל נמרץ בכל הקשור ל"פדיון שבויים". בשנים יותר מאוחרות, כאשר הוקמה ישיבת תומכי תמימים וילנה, נשלחו כמה תלמידים מדיסנא לישיבה זו.

בראש ועד הקהילה עמד הרב שמריהו זלמן יפה.

מלחמת העולם השניה

בכ"ז סיון תש"א כשפלשה גרמניה לרוסיה ב'מבצע ברברוסה', החלו יהודים רבים מדיסנא לנוס לכפרי הסביבה. בקיץ תש"א התקרבו הגרמנים לאזור דיסנא והחלו בהפגזות לעבר העיר. תושבי העיירה נאלצו לרדת למרתפים והרחובות מלאו באש ובעשן, במהלך הפגזות אלו נפצעו ונהרגו יהודים רבים. בז' תמוז תש"א כבשו הגרמנים את דיסנה, ובי"ט בתמוז החלו ההוצאות להורג. בעיצומו של צום תשעה באב, הוצא צו המורה לכל היהודים לעקור מבתיהם ולעבור לגור ברחובות מסוימים. שם נכלאו היהודים בגטו והצרות הלכו ותכפו.

חיסול הגטו

קרוב לשנה היה קיים הגטו, עד שחוסל באור לא' תמוז תש"ב. בידי מאות חיילים גרמנים שהקיפו את הגטו והחלו לירות לתוכו ללא הרף. הגרמנים הטילו על הגטו פצצות ורימונים. במהלך החיסול ניסו כמה יהודים להצית את בתי הגטו על מנת שהרכוש לא ייפול בידי האויב האכזר. השריפה כילתה את בתי הגטו ובהם גם יהודים רבים. את שארית הפליטה אספו הגרמנים אל המקום בו היה בית קברות בימי מלחמת נפוליון. שם הכריחו אותם לחפור שני בורות גדולים, לאחר מכן הוליכו אל הבורות קבוצות קבוצות של יהודים. בזה אחר זה נורו למעלה משלושת אלפים יהודים, שרובם ככולם היו חסידי חב"ד.

רבני הקהילה

בתקופת אדמו"ר הזקן היה הרב מו"ה [יחיאל] מיכל הרב הגדול המובהק החריף העצום המפורסם אבד"ק דיסנא ובא בהסכמה על סידור שער הרחמים הנדפס בעיר שקלאוו בשנת תקמ"ח.^[1]
הרב ברוך ב"ר משה האזינפוט ^[2]
הרב ברוך דון יחיא אב"ד דיסנא
בשנת תרמ"ד התמנה הרב מרדכי מרגליות, מחבר ספר סוגה בשושנים (וילנא תרנ"ד), הוסמך לרבנות על ידי אדמו"ר המהר"ש ואחיו בני אדמו"ר הצמח צדק - ירש את מקומו ברבנות של הרב הישיש הרב שלמה.
לאחר פטירתו עלה בנו הרב אליהו מרגליות על כס הרבנות, אולם זמן קצר לאחר מכן הלך לעולמו. אחריו התקבל עוד רב, אך גם הוא נפטר כעבור זמן קצר. עם הזמן בהעדר דמות אחרת שתמלא את מקום הרבנות הפך הרב מנחם מענדל זמירין לרבה הבלתי-רשמי של העיירה, ובמקביל הנהיג ביד רמה את קהילת ליובאוויטש בדיסנה.