מקווה חב"ד
בור על גבי בור הינה שיטה לבנית מקוה באופן שיהווה פתרון לכל החששות שקיימות במקוואות המושקים למי-גשם. "בור על גבי בור" הכוונה היא בניית מקוה על גבי מקוה.
אופן בניית מקוה על גבי מקוה
חופרים בור עמוק, מחציתו התחתונה היא אוצר למי הגשמים, ועל גביו עושים רצפה, ומעל הרצפה ישנה מקוה נוספת (זאת אומרת שתקרת המקוה התחתונה היא רצפת העליונה) ממים רגילים אשר בה יהיו טובלים. ברצפה שבין שתי המקוואות ישנם שני נקבים [כשיעור טפח כל אחד] לחבר את המים שבמקוה העליון לתחתון.
מעלות המקווה שעל ידי השקה וזריעה
המקוה שנעשית באופן של 'מקוה על גבי מקוה' יש בה כל המעלות שבמקוה שעל ידי השקה, והמעלות של מקוה שעל ידי זריעה, ואין בה את החששות ששייכות במקוה השקה או זריעה.
א. אין במקוה זה חשש של נ"ס ונ"ס.
ב. אין בעיה של מקוה שאינה יכולה לטהר שאובים שנכנסים לתוכה בשעה שזוחלת, כי האוצר הוא תחת המקוה ואינו יכול לזחול.
ג. אין חשש שבפתיחת הפקק יכנסו ג"ל מכוח אדם ויפסלו המקוה, שהרי במקוה זה אין פקק.
ד. אין חשש שלא ינגבו את המקוה כראוי, כי אין צורך לנגב כלל את המקוה, שהרי המים נזרעים באוצר שלמטה, והוא עולה על גדותיו וממלא את בור הטבילה שמעליו.
ה. אין בעיה של חוסר חיבור תמידי למי הגשם, כי המים תמיד מחוברים לאוצר שתחתם.
גם החששות שבמקוה השקה אינם קיימים במקוה זה.
א. הנקב שמחבר את המקוה העליונה להתחתונה תמיד פתוח, ולכן אין הפסק השקה.
ב. אין חשש שהכשר המקוה יהיה בשעה שזוחל, כי האוצר תחת המקוה ואינו יכול לזחול.
ג. אין שייך החשש שיש במקוה השקה שמא לא ימלא המקוה עד נקב ההשקה ולא תהא השקה כלל, כיון שכאן הנקב הוא בתחתית המקוה, וממילא לעולם המים מגיעים לנקב ומשיקים זה את זה.
ד. אין צריכים לחוש אם חממו המקוה עד שהיד סולדת, שצריכין להשיקה אחר כך כשיצטנן, מכיון שכאן הרי המקוואות מחוברות ביניהם וההשקה היא תמידית, הן בזמן שהם חמים והן כשהם צוננים.
ה. טענת החזון איש שבמקוה השקה לא פלטינן מהחשש נ"ס ונ"ס משום שהמים שבבור השקה מתערבין למים שאובים שבמקוה הטבילה, מכל מקום במקוה ע"ג מקוה אין המים שבאוצר התחתון מתערבין כל כך עם מי המקוה העליון, ונשארים מי גשמים מקוריים זמן רב.
התייחסות למקוה על גבי מקוה בגאונים ובראשונים
במס' מקוואות (פ"ו מ"א) כתוב: "עוקת המערה אין מטבילין בה אא"כ הייתה נקובה כשפ"ה. אמר רבי יהודה: אימתי? בזמן שהיא מעמדת עצמה, אבל אם אינה מעמדת עצמה מטבילין בה כמה שהיא".
ושיטת הרמב"ם בפירוש המשנה (ואחריו הר"ב והתויו"ט) דעוקת המערה היא גומא שחופרים תחת קרקע המקוה כעין מחבוא, לפיכך צריך שיהיה ביניהם חיבור כשפ"ה, ועל זה מפרש ר"י שאין זה אלא כשהגג המפסיק בין המערה לגומא חזק כ"כ עד שמונע מהמקוואות להתערב זה בזה, אבל אם הרצפה דקה, שאם טובלים במערה היא נופלת, נחשבים המקוואות כמקוה אחת. וכך פסק הרמב"ם (פ"ח מהל' מקוואות ה"ד), וכן פסק המחבר בשו"ע (יו"ד סי' רא סעי' נט).
הרי לנו פשטא דמת' דמים ע"ג מים ונקב מחבר ביניהם, אין בזה משום קטפרס, ואדרבה מהני נקב זה לחבר העוקה שתחת המערה עם המים שלמעלה להשלים השיעור דמ"ס להיות כשרה לטבול בהעוקה, אף שאין בה שיעור מקוה, דהוי פסול דאורייתא. ודון מינה לענייננו, דמקוה ע"ג מקוה לא חשיבי קטפרס, ושפיר מהני הנקב לצרפן.
ומפורש הדבר עוד יותר בפירוש המיוחס לרבינו האי גאון על משנה זו, וז"ל: "ועוקה זו כעין שוקת נקוב בתחתיתו נתון על פי הביב או על פי המערה". הרי שגם הוא מפרש המשנה כרמב"ם שהעוקה והמערה הן זו ע"ג זו, אלא שלרמב"ם העוקה היא תחת המערה, ואילו לדעת רבינו האי גאון העוקה היא על המערה, וא"כ מדובר ממש במקוה ע"ג מקוה שבעליון יש מים שאובים ובתחתון מי גשם, וע"ז שנינו במשנה שאם יש נקב כשפ"ה, אפילו אם אין בעוקה מ"ס, מטבילין בתוכה.
וכן יש להביא ראיה מדברי הר"ש במס' מקוואות (פ"ג מ"א – הביאו הבית יוסף סי' רא) דמביא תוספתא דקתני: "שתי בריכות של ארבעים סאה זו ע"ג זו, ונפלו ג' לוגין מים לעליונה, ונפתקו ובאו לתחתונה, כשרים, שאני אומר שלמו ארבעים סאה עד שלא ירדו ג' לוגין". ופי' הר"ש שמדובר בבריכות שבכ"א מהן חסרים ג"ל לשיעור ארבעים סאה, וכשנפלו ג"ל שאובים לעליונה ומשם ירדו ג"ל לתחתונה, "לא אמרינן דהיינו אותן ג"ל עצמן השאובים הן נינהו דירדו לתחתונה, דא"א שלא יתערב מעט במי הבריכה העליונה, ונמצא שהשלימו ארבעים סאה של התחתונה קודם שירדו לה כל ג"ל, הלכך שני המקוואות כשרים, תחתונה כשרה כדפרשינן, ועליונה משום דמחוברת לתחתונה, וכר"מ דאמר בספ"ב דחגיגה מטבילין בין בעליונה ובין בתחתונה, א"נ אפילו כר"י וכגון דלא גבוהה כולי האי, דלאחר שמתערבין נעשה הכול אשבורן".
ובשו"ת הרא"ש (כלל לא אות ב) מביא דברי הר"ש, ומבאר שהר"ש מבאר המשנה כר"מ, שהמקוואות מרוחקות בגובה זו מזו, והתוספתא דאתיא לכו"ע - שהמקוואות סמוכים זה ע"ג זה ולאחר שמתחברים נחים הכול באשבורן (עי"ש באריכות ההסבר). וכן מבואר ג"כ במאירי, בפ"ג דמס' מקוואות, שהביא ג"כ התוספתא הנ"ל, וז"ל: "לעניין פסק דווקא כשאין העליונה גבוהה כ"כ, שיהיו מימיה זוחלין, וכן שנתערב עם התחתונה בנקב הראוי".
הרי מפורש מדברי הראשונים, הר"ש הרא"ש והמאירי, דגם כשהמקוה העליונה היא ע"ג המקוה התחתונה, מ"מ אם אינם גבוהים זה מזה כ"כ באופן דלאחר שמתערבין העליון לתחתון נחים שני המקוואות באשבורן – שפיר טובלים במקוה העליון, אפילו אין בו ארבעים סאה רק על ידי צירוף המים שבמקוה התחתונה, מ"מ מהני החיבור המקוואות על ידי הנקב הראוי שביניהם, ובזה כו"ע מודים שאין בו חשש קטפרס.
וכן יש להביא מדברי התוספתא (עירובין פ"ח) והביאה הרמב"ם בהל' שבת (פכ"ב הכ"א), וז"ל: "שתי מטהרות [=מקוואות] זו ע"ג זו, נוטל את הפקק מבינתיים ומשיקן, ומחזיר את הפקק למקומו, מפני שאינו בא לידי סחיטה, שהרי דעתו שיצאו המים". והב"י מביאו בהל' שבת (סי' שכ) וכן הביאו המג"א שם (ס"ק כג). ומדברי הרמב"ם יש ללמוד שבמקוה ע"ג מקוה אין חשש קטפרס, שהרי שפתיו ברור מללו "שתי מטהרות זו ע"ג זו", וכתב דמכשירין על ידי נקב השקה שבין המקוואות, ולא העירו נושאי כליו או שאר האחרונים דיש בו משום קטפרס. וכן כתב ראיה זו בשו"ת מהרש"ם (ח"ב סי' נט).
החשש שכתלי הנקב יהיו נחשבים כסילון
על פי שכתוב לעיל, יש להסביר מדוע אין חשש שעובי כתלי הנקב יהיו נחשבים כסילון קטן, כי הגדרת החיבור על ידי סילון הוא רק כשבא לחבר שני מקוואות נפרדים (אפילו אינם רחוקים זה מזה), אבל במקוה ע"ג מקוה ובהפסק רצפה ביניהם, הרי מקוה העליון והתחתון נחשבים כאחד, ואין כאן חשש סילון, הן מצד אופן בניין המקוה, הן מפאת אופן חיבורו והן בשל מהות הסילון.
אופן בניין המקוה - כי באופן בניית מקוה ע"ג מקוה, צורתה ובניינה ויציקתה כאחת מחברם להיות נחשבים כמקוה אחת, שהרי כתלי המקוה התחתון הם המשך המקוה העליון, והפתח להיכנס למקוה התחתון (כשרוצים לתקנה ולנקותה) הוא רק דרך מקוה העליון, ולפני ששמים את הכיסוי המחלק הרי הם ממש מקוה אחת עמוקה, ורצפת מקוה העליון נגמרת למטה על רצפת מקוה התחתון, דהיינו שכתלי ורצפת מקוה התחתון הם חלק ממקוה העליון.