מקווה חב"ד

(מומלץ לראות כהקדמה את הערך מקווה)

שיטת ההשקה "בור על-גבי בור"

הפתרון היחיד לכל החששות שקיימות במקוואות המושקים למי-גשם הוא: בניית מקוה ע"ג מקוה, המוכשר על ידי השקה וזריעה כאחד, בו אין לא את החששות ההלכתיות ולא את החששות הנובעות מטעויות אנוש שבמקוואות זריעה והשקה. אופן בניית מקוה על גבי מקוה - עושים בור עמוק, ומחציתו התחתונה היא אוצר למי הגשמים, ועל גביו עושים רצפה, וממעל לרצפה תהי' מקוה נוספת (היינו שתקרת המקוה התחתונה היא רצפת העליונה) ממים הרגילים אשר בה יהיו טובלים. וברצפה זו שביניהם יש שני נקבים [כשיעור טפח כל אחד] לחבר המים שבמקוה העליון לתחתון. אחרי שביארנו החששות ששייך במקוואות הנכשרות על ידי השקה או זריעה, נוכל להבין מעלת המקוה הנעשית באופן של מקוה ע"ג מקוה, שבעצם יש בה כל המעלות שבמקוה שעל ידי השקה, והמעלות של מקוה שעל ידי זריעה, אלא שכאן הם באופן שכל החששות ששייכות במקוה השקה או זריעה לא שייכות כלל. ונבאר תחילה את אופן הכשרה של מקוה זו, הנעשה הן על ידי השקה והן על ידי זריעה. על ידי השקה, כפשוט, שהרי המים שבמקוה הטבילה מושקים לאוצר שתחתם באמצעות הנקבים שברצפה. על ידי זריעה – שהרי ברצפת המקוה העליונה יש נקבים בשיעור טפח, וכשמורידים שאובים לתוכה תיכף מתחברים עם התחתונה, וזה הוי ממש כאלו נותן וזורע שאובים לתוך מקוה כשרה. וכן איתא בשו"ת אגרות משה (ח"ג יו"ד סי' סה) שם דן אודות מקוה ע"ג מקוה, וכותב שיש הנוהגים "לעשות שני מקוואות זה ע"ג זה . . . באופן שהתחתונה היא כשרה ממי גשמים והעליונה הם מים שאובים", ומבאר טעמם – "שסובר שבנקב כשפוה"נ ברצפה המפסקת יותר טוב מהשקה ממקוה מן הצד. וטעמו הוא משום שמחשיבים למקוה אחת ממש ואיכא בהשקה זו גם חשיבות זריעה שעדיפא מהשקה". הרי שגם הגר"מ פיינשטיין ס"ל דבמקוה ע"ג מקוה יש מעלה דהשקת השאובים הוי כזרועים במקוה מי הכשרים. והנה, ע"פ הנראה בפוסקים ישנה עדיפות בהכשרת שאובים על ידי ששופכין השאובים לתוך הבור מי גשמים – דהיינו זריעה - יותר מאשר כשמכשירן על ידי שמשיקן למקוה הסמוכה לה, כי בהשקה המים השאובים נשארים בגדר שאוב אלא שמחוברים לכשר, ואילו מים שנזרעו התערבו והפכו לכשרים. וסברא זו – שיש מעלה בזריעה על פני השקה – היא למעשה דעת רבינו ירוחם שהוזכרה בפרק העוסק במקוואות השקה (אות א), שכתב להצריך שנקב ההשקה ישאר פתוח כל זמן משך הטבילה משום "שנסתפקו המפרשים אם נשאר השאוב בהכשרו (אחר שנסתם הנקב) או כיוון שנסתם הנקב חוזר לפסולו כבתחילה", וכפי שהזכרנו שם פסק הש"ך ורבים מהאחרונים להחמיר כדעה זו. ובשו"ת עמק שאלה (יו"ד סי' מח), הוכיח סברא זאת גם מדברי הרשב"א הסובר גבי מקוה שמימיו מרודדים דיכול לשפוך לתוכן שאובין הרבה עד שיהיה יכול להתכסות, ואף ששופכין בכלים המקבלין טומאה, ואילו במחבר מקוה שאוב או חסר למעיין ס"ל להרשב"א שאין לעשות זאת על ידי דבר המקבל טומאה, והחילוק משום דבמקוה מרודד מדובר רק בהוספת מים על המקוה, דאין זה אלא שהוא מגדיל המקוה טהרה ומוסיף בה מים ואין זה הויה מחדש. אך במחבר מקוה שאוב למעין הנה מקוה זו עומדת בפני עצמה, ואין זה הוספה על אותה המקוה הכשרה, אלא שעל ידי השקה אנו אומרים שגם מקוה זו נטהרה, ולכן אין לעשות זאת על ידי דבר המקבל טומאה. אך במקוואות זריעה יצא שכרו בהפסדו – כי הכשרת השאובים (על ידי זריעתם באוצר) גורמת לנ"ס ונ"ס, ואילו במקוה ע"ג מקוה יש גם את מעלת הזריעה, אך ללא החיסרון של נ"ס ונ"ס, כפי שיבואר בהמשך. כאמור, למרות שמקוה ע"ג מקוה מוכשר על ידי השקה וזריעה כאחד, אעפ"כ אין בו אף אחד מן החששות שיש בהם. ונבאר תחילה שהחששות שבמקוה זריעה – כדלעיל פרק ג - אינם קיימים במקוה זה, ונמנה אותם אחד לאחד: א. אין במקוה זה חשש של נ"ס ונ"ס (אות א שם) – כפי שיוסבר להלן באות ה לגבי החששות במקוואות השקה שאינם קיימים במקוה ע"ג מקוה. ב. אין בעיה של מקוה שאינה יכולה לטהר שאובים שנכנסים לתוכה בשעה שזוחלת (אות ב שם) – כי האוצר הוא תחת המקוה ואינו יכול לזחול. ג. אין חשש שבפתיחת הפקק יכנסו ג"ל מכוח אדם ויפסלו המקוה (אות ג שם), שהרי במקוה זה אין פקק. ד. אין חשש שלא ינגבו המקוה כראוי (אות ד שם), כי אין צורך לנגב כלל את המקוה, שהרי המים נזרעים באוצר שלמטה, והוא עולה על גדותיו וממלא את בור הטבילה שמעליו. ה. אין בעיה של חוסר חיבור תמידי למי הגשם (אות ה שם), כי המים תמיד מחוברים לאוצר שתחתם. גם החששות שבמקוה השקה – כדלעיל פרק ד - אינם קיימים במקוה זה. ונמנה אותם אחד לאחד: א. דהנקב המחבר את המקוה העליונה להתחתונה לעולם פתוח, וע"כ אין הפסק השקה (אות א שם). ב. אין חשש שהכשר המקוה יהיה בשעה שזוחל, (אות ב שם) – כי האוצר הוא תחת המקוה ואינו יכול לזחול. ג. אין שייך החשש שיש במקוה השקה שמא לא ימלא המקוה עד נקב ההשקה ולא תהא השקה כלל (אות ג שם), כיון דכאן הנקב הוא בתחתית המקוה, וממילא לעולם המים מגיעים לנקב ומשיקים זל"ז. ד. אין צריכים לחוש אם חממו המקוה עד שהיד סולדת, שצריכין להשיקה אח"כ כשיצטנן (אות ה שם), דכאן הרי המקוואות מחוברות ביניהם וההשקה היא תמידית, הן בזמן שהם חמים והן כשהם צוננים. ה. וטענת החזון איש שבמקוה השקה לא פלטינן מהחשש נ"ס ונ"ס משום שהמים שבבור השקה מתערבין למים שאובים שבמקוה הטבילה (אות ד שם), מ"מ במקוה ע"ג מקוה אין המים שבאוצר התחתון מתערבין כ"כ עם מי המקוה העליון, ונשארים מי גשמים מקוריים זמן רב. וכדי להבין החילוק יש להעתיק טעם החזו"א שכתב [יו"ד סי' קכג אות ד] שבבור השקה יש בה חשש נ"ס ונ"ס, וז"ל "דבשעה שמוציאין את המים מהמקוה על הרוב נקב ההשקה פתוח, ויוצאין המים מהאוצר שלמעלה מן הנקב, ונשארו המים באוצר רק עד הנקב, כדי לעשות השקה כשפ"ה, וא"כ נכנסין השאובין לאוצר ערך ד' ה' ס"מ, ואם גובה המים באוצר 120 ס"מ, הרי בחליפת מי המקוה כ"ד פעמים כבר ניתנו המים שאובים לאוצר כמלואו, וכבר נפסל לדעת הראב"ד. ולא עוד אלא שהמים שבמקוה מוגבהין בשעת טבילה, וטבע המים שבאוצר ושבמקוה להשתוות על ידי הנקב שביניהן, וא"כ נכנסין השאובין לאוצר, ובצירוף השאובין הקודמין ממהר האוצר להיות רובו שאובין בפחות מכ"ד טבילות [טה"ד וצ"ל כ"ד הורקות], ואף אם ידקדקו לפקוק את הנקב טרם שמוריקין את המים מן המקוה, ושלא לפתחו עד שהמים שבמקוה יהיו שוב למעלה מן הנקב, אכתי לא יצאנו מהעובדא דהשאובין נכנסין בשעת טבילה להאוצר, ואף אם יהי' המוגבה בקצב של 2 ס"מ יהיה בס' טבילות 120 ס"מ מים שאובים כמלואו של האוצר". אבל במקוה ע"ג מקוה נשארים מי הגשמים המקוריים באוצר שלהם, דהיינו במקוה התחתון, ואינם מתערבין במים שבמקוה העליון, והיינו מצד טבעיות המים וכו' וכדלהלן. א. דכיון דאוצר התחתון מלא על גדותיו ומכוסה במכסה (מלבד פתחי ההשקה שבו) א"כ אין מקום למים שבמקוה העליון להיכנס לשם, כך שגם אם ימלאו ויוריקו את המקוה העליונה כמה פעמים יעמדו המים שבאוצר התחתון על עומדם, והמים העליונים לא ידחקו אותם לצאת לא בשעת המילוי וההרקה ולא בשעת טבילה. וכ"כ בשו"ת אמרי יושר (ח"א סי' קנא) שם נשאל על מקוה ע"ג מקוה אם יש לסמוך דנשאר מי גשמים מקוריים במקוה התחתון, והשיב: "ולדעתי הדבר פשוט שעל ידי נקב כשפ"ה אין המים מתערבין כלל ואין חשש כלל מטעם נ"ס ונ"ס, וכיון דמים כשרים שבתחתונה לא נחסרו כלל, כי אינם עולים למעלה, וגם השאובין לא נכנסו לתוכם בהיותה מלאה תדיר מים כשרים, אפס מקום לשאובים ליכנס שם", והביא ג"כ ראי' ממשנה דמקוואות לזה. ב. ועוד שטבע המים ג"כ מסייע שלא יתערבו המים כ"כ, כי ידוע שטבע מים חמין לעלות למעלה ומים קרים טבעם לירד למטה, וכיון שהמים שבמקוה התחתון הם יותר קרים ממים שבמקוה העליון, ומשני טעמים: א. כי המים שבמקוה התחתון הם למטה מתחת הקרקע שמצד המקום הם יותר קרים. ב. כי המים שבמקוה העליון הם בדרך כלל יותר חמים ממים שבמקוה התחתון מפאת החימום שמחממין אותם, ונשארים אפילו לאחר זמן עכ"פ יותר חמים מהמים שבמקוה התחתון, וא"כ טבע מים הקרים שבמקוה התחתון מסייע שלא יצאו המים ממקוה התחתון למעלה, וגם טבע מים החמים למעלה מסייע שהמים שבמקוה העליון לא ירדו למטה. וכן בחזו"א (יו"ד סי' קכד ס"ק ג) כתב נקודה זו, שדן בענין מים חמין שנשפכים בזרם בתוך מים קרים, אי נימא שקַלוּת שבין המים ימנעו שלא יתערבו, וז"ל: "אין הקלות מכריע אלא שאם נתפשט אינו שוקע" עכ"פ שמעינן מדבריו דהיכא שאין המים נשפכים זה ע"ג זה בזרם רק מתפשטים זה ע"ג זה [וכש"כ באופן של מקוה ע"ג מקוה שהריצפה מפסקת בין שני המימות] שהשוני בין מידות החום שבין ב' המימות גורמים שלא יתערבו.

• * *

בנוסף לבעיות ההלכתיות הנפתרות כאשר בונים מקוה ע"ג מקוה, הרי שבכך נמנעת אפשרות לבעיות הנובעות מטעויות אנוש. דהנה כשבונים מקוה יש לראות שתבנה באופן שלא יפלו בו שאלות אף במשך הזמן או בלא שימת לב, דאע"פ דיש עכשיו רב המשגיח על כשרותה, מ"מ צריכים אנו לסמוך ג"כ על הבלן, ולא בכל זמן ומקום מתרחש ניסא להשיג בלן ת"ח ויר"ש שידע להיזהר באם יש שאלה, ולפעמים צריך לסמוך על האישה המשגחת על הטבילה, שמסתמא לא תדע אם תארע שאלה. וכדי להוציא מליבם של החושבים שהפקירות בענין מקוואות אינו שייך בזמנינו, וזה הי' שייך ורק בימים קדמונים או בעיירות קטנות שאין שם רב וכו', כדאי להעתיק שאלה שנשאל לרב בירושלים בזמנינו והוא בס' שבילי טהרה להרי"מ שטערן רב בירושלים, ושם (בסי' פח) נשאל וז"ל, נשאלתי בנשים שטבלו באופן שהמים לא הגיעו לנקב ההשקה, והתברר גם שבשבוע האחרון הבלנית החליפה את מי המקוה כמה פעמים ומעולם לא מילאה יותר מעד נקב ההשקה ולא עד בכלל. ופסק שם שכל הנשים שטבלו בשבוע האחרון צריכות טבילה מחדש, ע"ש. הרי שלך לפניך שהחששות במקוואות אינן רק נחלת העבר או שאחיזתן רק במקומות מרוחקים וכדומה, אלא עלולים הם בכל מקום ובכל זמן, וכל דבר שלא נבנה ונסדר באופן שלא יבוא לידי שאלה אפילו בלא דעת וכוונה הרי זה בגדר פרצה קוראת לגנב ח"ו. וד"ל. והגאון בעל בית שערים השיב על מקוה א' שנשאל אודותה ואמר שהמקוה הוא עצהיו"ט רק בתנאי שהרב בעצמו יהא הבלן (מובא בס' ויחי יוסף דף יג), ובפרט בעיירות קטנות או במקומות הקיץ בהרים שעל ידי שרב מובהק הכשיר פעם אחת איזה מקוה, אז שנים הרבה משתמשים במקוה זו על סמך הרב ההוא שהכשירו פעם לפני כמה שנים, אף כי כבר זמן רב לא הי' איזה בר סמכא שישגיח על כשרותה. ומכל זה מובן שכדאי לבנות מקוה באופן שלא יהא יכול לבא לידי שאלות לאחר זמן, וגם שלא תהיה כשרותה תלויה בידי הבלן או האשה המתעסקת שם, אלא תהיה באופן הבטוח ביותר ללא שנזדקק לסמוך על הבלן וכו'. וגם משום כך עדיף לבנות מקוה ע"ג מקוה, כי באופן זה פלטינן מכל החששות השייכות בשאר מקוואות, ובפרט כשבונים מקוה בעיירות הקטנות או במושבים או במקומות שידעינן מתחילה שלא יהא שם רב או משגיח שיעמוד תמיד לראות ולהשגיח כשרות המקוה, דבמקומות אלו על ידי מקוה כזו שהיא מקוה ע"ג מקוה, מובטחת כשרות המקוה יותר מבאם שיעשו בדרך אחרת, וכמו שביארנו לעיל בארוכה.

• * *

הבעיות הרבות הקיימות במקוואות זריעה והשקה גרמו להצעת כל מיני פתרונות אחרים, שהתיימרו לפתור את הבעיות. כיום יש שבונים מקוואות המשלבים זריעה והשקה, דהיינו שיש להם אוצר השקה מצד אחד ואוצר זריעה מהצד השני, ומתחת לאוצר ההשקה (ולפעמים גם תחת אוצר הזריעה) יש אוצר נוסף המחובר אליו על ידי נקב כשפ"ה ("מקוה ע"ג מקוה מהצד"). ואמנם צורת בנייה זו מונעת כמעט לחלוטין את בעיית נ"ס ונ"ס שבמקוואות זריעה והשקה, אך בשום אופן אינה פותרת את שאר ריבוי הבעיות ההלכתיות והאנושיות שנזכרו. ואף שבאופן זה, אפילו כשיש בעיה באחד מהאוצרות, כגון באוצר ההשקה, הרי קיים עדיין האוצר השני - הזריעה, אך - כפי שהוסבר לעיל – בהרבה מקרים עלול להיות חשש בשני האוצרות גם יחד [למשל: אם המקוה לא יובש כראוי לפני שהזרימו לתוכו את מי הטבילה [השאובים], ונותרו בו ג"ל מים שאובים, הרי שאין כל משמעות ותועלת באוצר הזריעה. במצב זה ניתן לסמוך רק על ההשקה, ולכן אם ההשקה הייתה רק לרגע אחד ואח"כ שמו את הפקק הרי שהמקוה פסול לדעת רבנו ירוחם, ואם ההשקה הייתה כשהמים היו בחום שהיס"ב הרי שהמקוה פסול לדעת רש"י, ועאכ"ו אם שכחו לגמרי לפתוח את נקב ההשקה, ואפשרויות נוספות כאלו ישנן למכביר], וא"כ לא יועיל לנו ריבוי האוצרות. בנוסף, במקוואות כאלו אין את שאר המעלות שבמקוה ע"ג מקוה (שיפורטו להלן), ועוד ועיקר אין את המעלה העיקרית (לקמן פ"ו) שבמקוה ע"ג מקוה נחשבים ב' המקוואות למקוה אחת, וא"כ האשה טובלת באוצר עצמו. והנה, במקוה ע"ג מקוה ישנה מעלה נוספת השקולה כנגד כולן ולמעשה כוללת בתוכה את כל האחרות, והיא - מקוה ע"ג מקוה נחשב מקוה אחת, והטובל בעליון – טובל באוצר עצמו. ענין זה נובע הן מצד אופן בניין המקוה והן מפאת אופן חיבורו. [זאת בניגוד למקוואות זריעה בהם האוצר אינו מחובר למקוה הטבילה, וא"כ ודאי שאין הם מקוה אחד, ובניגוד למקוואות השקה שבחלקם פותחים את הפקק רק לרגע אחד ומשיקים המקוה, וא"כ בשעה שטובלים בו אין הוא מחובר כלל לאוצר, ואף אם ההשקה מתקיימת לכל אורך זמן הטבילה אין היא הופכת את האוצר ומקוה הטבילה להיות מקוה אחד, וכפי שכ' הש"ך (ראה לעיל בפ"ד אות א): "ורבינו ירוחם כתב שנסתפקו המפרשים אם נשאר השאוב בהכשרו (אחר שנסתם הנקב) או כיון שנסתם הנקב חוזר לפסולו כבתחילה", דהיינו שלא רק שההשקה לא הופכת את המקוואות למקוה אחד, אלא שאפי' המים עצמם לא נכשרים] אופן בניין המקוה - כי באופן בניית מקוה ע"ג מקוה, צורתה ובניינה ויציקתה כאחת מחברם להיות נחשבים כמקוה אחת, שהרי כתלי המקוה התחתון הם המשך המקוה העליון, והפתח להיכנס למקוה התחתון (כשרוצים לתקנה ולנקותה) הוא רק דרך מקוה העליון, ולפני ששמים את הכיסוי המחלק הרי הם ממש מקוה אחת עמוקה, ורצפת מקוה העליון נגמרת למטה על רצפת מקוה התחתון, דהיינו שכתלי ורצפת מקוה התחתון הם חלק ממקוה העליון. ובזה ששמים מכסה ע"ג פתח מקוה התחתון, לא נחשבים המקוואות כנפרדים, כי עדיין נשאר נקב המחברם. ["אף דהשוליים מפסיקין הוי רק כעץ המונח בתוך המקוה ומכל מקום הוי כחד מקוה, ובכל מקום מותר לטבול בו" – ראה בשו"ת שירי טהרה, לקמן באות א]. אופן חיבורו - במקוה ע"ג מקוה הרצפה אינה נחשבת עקב החורים שבה, והטובל במקוה העליון (בו המים השאובים) טובל באוצר מי הגשם עצמו, ואין טבילה מהודרת מזו, ובלשונו של הרבי מליובאוויטש (אג"ק חכ"ב אגרת ח'רפא): "לכאורה פשוט, שהתועלת הכי גדולה באופן בניה האמורה, היא, שאז הטבילה בהאוצר עצמו, אלא שהרצפה מחלקתו לשני חלקים, ובטלה הרצפה מענינה על ידי החורים שבה, והתועליות בטבילה באוצר עצמו כו"כ". ונביא מדברי הפוסקים שכתבו ג"כ דמקוה ע"ג מקוה לא הוי כמקוה נפרדת שנכשרת על ידי חיבור למקוה התחתון, אלא היא מקוה אחת. א) בשו"ת שירי טהרה (להג"ר שלמה קלוגר, סי' רא תשובה א) וז"ל: "והנה מה שהביא רו"מ ראי' ממה שעושין מקוה ע"ג מקוה כשרה ואינו מחובר למטה רק כשפ"ה, הנה בזה יפה השיב החכם הנזכר דהתם הוי כמעורב ממש כיון דלמעלה ג"כ הוי ארבעים סאה ושיעור מקוה, וא"כ אם הם מתחברין יחד על ידי שפ"ה יעשו אחד והוי כחד מקוה, אף דהשולים מפסיקין הוי רק כעץ המונה בתוך המקוה ומ"מ הוי כחד מקוה ובכל מקום מותר לטבול בו", עכ"ד. וכן הכפיל דבריו בשו"ת האלף לך שלמה (יו"ד סי' רמ), עי"ש. ב) בשו"ת דברי מלכיאל (ח"ה סי' קי) דן לגבי מקוה ע"ג מקוה, ובאמצע דבריו כתב: "אבל בנ"ד הוי ממש כמקוה אחת רק שיש רצפה באמצע המקוה, אבל לא ע"פ כולה כי יש נקבים באמצע כשפוה"נ ונשארה מקוה אחת. וכ"כ בחיבורי ח"ב סי' סד אות יד". וכוונתו דבח"ב כתב דהמקוה העליונה לא הוי כמקוה נפרדת מהתחתונה, אלא הם כמקוה אחת, וז"ל שם "ועוד דכיון שהמקוה הזאת היא למעלה על הכשרה, הוי ממש כמקוה אחת", עכ"ל. ג) בגלות עליות (בתשובה שבסוף הספר) דעתו לאסור מקוה ע"ג מקוה היכא שהחיבור הוא על ידי סילון [=צינור]. והשואל רצה להתיר כמו שמצינו במשנה דמקוואות (פ"ו מ"א) עוקת המערה וכו' דחזינן דמקוה ע"ג מקוה הוי חיבור, והשיב לו ע"ז וז"ל: "ומהך דעוקת המערה שהביא כת"ר לאו ראי' היא כלל, דמה שמפסיק רצפה ביניהם לא ניצוק הוא וכולם מקוה אחת היא", עכ"ל. ד) בשו"ת מהר"ש ענגיל (ח"ג סי' מו) דן בעניין מקוה ע"ג מקוה וז"ל: "אך עכ"פ יפה הביא כת"ר דכ"ז דוקא באם הם מקוואות חלוקין לגמרי, ורק שרוצין לחבר המקוואות על ידי חיבור כשפ"ה, בזה אמרי' דאסור משום דלא מכשרינן על ידי גוד אסיק, אבל הכא באמת הוא מקוה חדא רק שנתחלק באמצע ונשאר מחובר במקום כשפ"ה, א"כ לא נתבטל ממנה שם מקוה חדא ובוודאי דכשר בלי שום חשש וכו'", עכ"ל. ה) וכ"כ בס' טהרת ישראל (סי' רא סעי' עה אות רסג): "יש עושין מקוה חדשה דהיינו מהפסק שוליים באמצע גובה המים ויש בנקב שבשוליים כשפה"נ, הוי חיבור וכשר המקוה, ואין בזה לא נצוק ולא קטפרס ולא זוחלין". ובבאר יצחק שם (ס"ק אלף כט) הסביר: "משום שקרקע עולם או הבנין הוא הוא המחבר המקוואות יחד, וא"צ כלל לחבור הניצוק, והכל מקוה אחת על ידי קרקע עולם או הבנין המחברן, ומש"ה ל"ש הכא קטפרס וזוחלין, דמקוה א' היא". ו) בשו"ת אגרות משה (ח"ג יו"ד סי' סה) שם דן אודות מקוה ע"ג מקוה, וכותב "על כל פנים לדינא . . . כשרק רצפה נקובה כשפ"ה מפסקת ביניהן, שהוא חיבור ממש כמקוה אחת". ז) הגרי"ל צירלסון בשו"ת עצי הלבנון (סי' נג, נה) נשאל אודות מקוה ע"ג מקוה, וכתב שבמקוה זה "מטעם התהוות אותן שתי מקוואות לאחת ממש, וודאי גבי התאחדות כזו אין מקום כלל למושג החשש של החיבור שבאמצעות ניצוק וקטפרס". הרי לנו שסברא פשוטה היא בדברי הפוסקים דבאופן ההשקה של מקוה ע"ג מקוה נחשבות ב' המקוואות כמקוה אחת ממש.

• * *

אם הדברים אמורים כאשר בין המקוואות נקב אחד כשפ"ה, עאכ"ו כאשר ביניהם שני נקבים בשיעור טפח על טפח. דהנה ברשימתו הנודעת של הגר"י לנדא, שהיה אב"ד בני-ברק, ורשם את הוראותיו של אדמו"ר הרש"ב בנוגע לבניית מקוה, מופיעה בסעי' ב ההוראה ש"ההשקה תהיה על ידי נקב שמחזיק טפח על טפח, ובטעמו של דבר נאמר לי מפי קודשו: שעכשיו אינו זוכר, אבל היה לו טעם בזה, שיהיו שני נקבים כאלה, אחד במקום אחד והשני בפינה אחרת, וזה פשוט מחשש אולי יקרה פעם שיסתם אחד מהם ולא ירגישו בזה". ומה שהצריך שיהיה הנקב טפח על טפח ולא אמר מחשש סתימה במקצת, הרבה נתקשו בטעם הדבר, דהרי משנה מפורשת היא במס' מקוואות (פ"ו מ"ז) ערוב מקוואות כשפ"ה. אמנם לפי מה שנתבאר לעיל מעלת מקוה ע" מקוה, שנחשב הכול כמקוה א', אפשר להסביר הטעם לכך ע"פ מ"ש השואל ומשיב בדברי הרא"ה שהביא הריטב"א במס' מכות (ד ע"א), הובא בבדק הבית (סי' רא דף צט ע"ב), וכן הביאו השטמ"ק במס' ביצה (יז ע"ב) וז"ל: "והרא"ה פי' דלא התירו בשפ"ה או כקליפת השום אלא כשעושה עירוב מקוה עם מקוה, שזה וזה מטהרין באשבורן והם ממין א', אבל בשאינו מינו כגון שמתערב במעיין שאינו מטהר אלא בזוחלין אינן עושין עירוב להוצאן מידי שאיבה", עכ"ל. וכתב השו"מ (במהדו"ק ח"ג סי' יד) וז"ל: "ומה שאמר לפי מה שכתבתי ביו"ד (סי' רא סעי' נד) בהגהותי דהריטב"א לא קאמר בשם הרא"ה דלא מהני חיבור מעיין למקוה, אלא בכשפ"ה שהוא הנקרא בכ"מ חבור, אבל בכמוציא רימון מועיל, וכ"כ הריטב"א בהדיא במכות דף ד, א"כ צ"ל דכמ"ר עדיף ממחובר בשפ"ה, שכשפ"ה לא הוי אלא השקה ונגיעה בעלמא, אבל בכמ"ר הוי כנתערבו המים דמהני אפי' מעין למקוה, כמש"כ החת"ס (סי' ריא)", עכ"ל. וכוונתו דהחת"ס שם כתב דאפי' להרא"ה דלא מהני חיבור מעין למקוה היינו דוקא בהשקה ונגיעה בעלמא, אבל במתערבים זה בתוך זה ממש אפשר דמהני השקה. הרי דחזינן דחיבור על ידי נקב כמ"ר עדיף מחיבור על ידי נקב כשפ"ה, דאף דשיעור ערוב מקוואות די בשיעור כשפ"ה, מ"מ לא נקרא רק השקה ונגיעה בעלמא, ולהרא"ה חיבור כזה לא מהני לחבר מקוה שאובים למעיין להוציאה מידי שאובים, אבל בחיבור על ידי נקב כמ"ר (דהיינו טפח על טפח לדעת אדמוה"ז) עדיף הוא מהשקה, והרי הוא כנתערבו המים ממש, ואפלו להרא"ה מהני חיבור בכה"ג לטהר שאובים על ידי מעיין.

• * *

ואם כל הנ"ל אמור בסתם חיבור בגודל טפח, עאכ"ו בנידון דידן, שלא מדובר בסתם חיבור בשיעור טפח, אלא - כדברי הרבי מלובביץ'– שהחורים ברצפה מבטלים אותה, ו"אז הטבילה בהאוצר עצמו". וכבר בגאונים ובראשונים מצינו התייחסות למקוה ע"ג מקוה. במס' מקוואות (פ"ו מ"א) כתוב: "עוקת המערה אין מטבילין בה אא"כ הייתה נקובה כשפ"ה. אמר רבי יהודה: אימתי? בזמן שהיא מעמדת עצמה, אבל אם אינה מעמדת עצמה מטבילין בה כמה שהיא". ושיטת הרמב"ם בפירוש המשנה (ואחריו הר"ב והתויו"ט) דעוקת המערה היא גומא שחופרים תחת קרקע המקוה כעין מחבוא, לפיכך צריך שיהיה ביניהם חיבור כשפ"ה, ועל זה מפרש ר"י שאין זה אלא כשהגג המפסיק בין המערה לגומא חזק כ"כ עד שמונע מהמקוואות להתערב זה בזה, אבל אם הרצפה דקה, שאם טובלים במערה היא נופלת, נחשבים המקוואות כמקוה אחת. וכך פסק הרמב"ם (פ"ח מהל' מקוואות ה"ד), וכן פסק המחבר בשו"ע (יו"ד סי' רא סעי' נט). הרי לנו פשטא דמת' דמים ע"ג מים ונקב מחבר ביניהם, אין בזה משום קטפרס, ואדרבה מהני נקב זה לחבר העוקה שתחת המערה עם המים שלמעלה להשלים השיעור דארבעים סאה להיות כשרה לטבול בהעוקה, אף שאין בה שיעור מקוה, דהוי פסול דאורייתא. ודון מינה לענייננו, דמקוה ע"ג מקוה לא חשיבי קטפרס, ושפיר מהני הנקב לצרפן. ומפורש הדבר עוד יותר בפירוש המיוחס לרבינו האי גאון על משנה זו, וז"ל: "ועוקה זו כעין שוקת נקוב בתחתיתו נתון על פי הביב או על פי המערה". הרי שגם הוא מפרש המשנה כרמב"ם שהעוקה והמערה הן זו ע"ג זו, אלא שלרמב"ם העוקה היא תחת המערה, ואילו לדעת רבינו האי גאון העוקה היא על המערה, וא"כ מדובר ממש במקוה ע"ג מקוה שבעליון יש מים שאובים ובתחתון מי גשם, וע"ז שנינו במשנה שאם יש נקב כשפ"ה, אפילו אם אין בעוקה ארבעים סאה, מטבילין בתוכה. וכן יש להביא ראיה מדברי הר"ש במס' מקוואות (פ"ג מ"א – הביאו הבית יוסף סי' רא) דמביא תוספתא דקתני: "שתי בריכות של ארבעים סאה זו ע"ג זו, ונפלו ג' לוגין מים לעליונה, ונפתקו ובאו לתחתונה, כשרים, שאני אומר שלמו ארבעים סאה עד שלא ירדו ג' לוגין". ופי' הר"ש שמדובר בבריכות שבכ"א מהן חסרים ג"ל לשיעור ארבעים סאה, וכשנפלו ג"ל שאובים לעליונה ומשם ירדו ג"ל לתחתונה, "לא אמרינן דהיינו אותן ג"ל עצמן השאובים הן נינהו דירדו לתחתונה, דא"א שלא יתערב מעט במי הבריכה העליונה, ונמצא שהשלימו ארבעים סאה של התחתונה קודם שירדו לה כל ג"ל, הלכך שני המקוואות כשרים, תחתונה כשרה כדפרשינן, ועליונה משום דמחוברת לתחתונה, וכר"מ דאמר בספ"ב דחגיגה מטבילין בין בעליונה ובין בתחתונה, א"נ אפילו כר"י וכגון דלא גבוהה כולי האי, דלאחר שמתערבין נעשה הכול אשבורן". ובשו"ת הרא"ש (כלל לא אות ב) מביא דברי הר"ש, ומבאר שהר"ש מבאר המשנה כר"מ, שהמקוואות מרוחקות בגובה זו מזו, והתוספתא דאתיא לכו"ע - שהמקוואות סמוכים זה ע"ג זה ולאחר שמתחברים נחים הכול באשבורן (עי"ש באריכות ההסבר). וכן מבואר ג"כ במאירי, בפ"ג דמס' מקוואות, שהביא ג"כ התוספתא הנ"ל, וז"ל: "לעניין פסק דווקא כשאין העליונה גבוהה כ"כ, שיהיו מימיה זוחלין, וכן שנתערב עם התחתונה בנקב הראוי". הרי מפורש מדברי הראשונים, הר"ש הרא"ש והמאירי, דגם כשהמקוה העליונה היא ע"ג המקוה התחתונה, מ"מ אם אינם גבוהים זה מזה כ"כ באופן דלאחר שמתערבין העליון לתחתון נחים שני המקוואות באשבורן – שפיר טובלים במקוה העליון, אפילו אין בו ארבעים סאה רק על ידי צירוף המים שבמקוה התחתונה, מ"מ מהני החיבור המקוואות על ידי הנקב הראוי שביניהם, ובזה כו"ע מודים שאין בו חשש קטפרס. וכן יש להביא מדברי התוספתא (עירובין פ"ח) והביאה הרמב"ם בהל' שבת (פכ"ב הכ"א), וז"ל: "שתי מטהרות [=מקוואות] זו ע"ג זו, נוטל את הפקק מבינתיים ומשיקן, ומחזיר את הפקק למקומו, מפני שאינו בא לידי סחיטה, שהרי דעתו שיצאו המים". והב"י מביאו בהל' שבת (סי' שכ) וכן הביאו המג"א שם (ס"ק כג). ומדברי הרמב"ם יש ללמוד שבמקוה ע"ג מקוה אין חשש קטפרס, שהרי שפתיו ברור מללו "שתי מטהרות זו ע"ג זו", וכתב דמכשירין על ידי נקב השקה שבין המקוואות, ולא העירו נושאי כליו או שאר האחרונים דיש בו משום קטפרס. וכן כתב ראיה זו בשו"ת מהרש"ם (ח"ב סי' נט).

• * *

ע"פ מש"כ לעיל, יש להסביר מדוע אין חשש שעובי כתלי הנקב יהיו נחשבים כסילון קטן, כי הגדרת החיבור על ידי סילון הוא רק כשבא לחבר שני מקוואות נפרדים (אפילו אינם רחוקים זה מזה), אבל במקוה ע"ג מקוה ובהפסק רצפה ביניהם, הרי מקוה העליון והתחתון נחשבים כאחד, ואין כאן חשש סילון, הן מצד אופן בניין המקוה, הן מפאת אופן חיבורו והן בשל מהות הסילון. אופן בניין המקוה - כי באופן בניית מקוה ע"ג מקוה, צורתה ובניינה ויציקתה כאחת מחברם להיות נחשבים כמקוה אחת, שהרי כתלי המקוה התחתון הם המשך המקוה העליון, והפתח להיכנס למקוה התחתון (כשרוצים לתקנה ולנקותה) הוא רק דרך מקוה העליון, ולפני ששמים את הכיסוי המחלק הרי הם ממש מקוה אחת עמוקה, ורצפת מקוה העליון נגמרת למטה על רצפת מקוה התחתון, דהיינו שכתלי ורצפת מקוה התחתון הם חלק ממקוה העליון. וכפי שכתב בטהרת ישראל (סי' רא סע' עה) שכתב שאין חשש קטפרס כשיש רק הפסק רצפה, אפילו אם היא עבה יותר משלושה טפחים. וכתב בבאר יצחק שם (ס"ק אלף כט) "משום שקרקע עולם או הבניין גופא הוא המחבר המקוואות יחד, ואין צורך כלל לחיבור הניצוק, והכל מקוה אחת על ידי קרקע עולם או הבניין המחברן, ומשום הכי ל"ש הכא קטפרס וזוחלין, דמקוה א' הוא". ובזה ששמים מכסה ע"ג פתח מקוה התחתון, לא נחשבים המקוואות כנפרדים, כי עדיין נשאר נקב המחברם, וכלשון המהר"ש ענגיל (ח"ג סי' מו) שהשיב בעניין מקוה ע"ג מקוה, שאין בה חשש קטפרס, וז"ל: "אבל הכא באמת הוא מקוה חדא, רק שנתחלק באמצע, ונשאר מחובר במקום כשפ"ה, א"כ מעולם לא נתבטל ממנה שם מקוה חדא". וכן כתב בשו"ת שירי טהרה (סי' א) שם דן במקוה ע"ג מקוה בחיבור על ידי סילון, ודעתו להתיר, ומ"מ כתב לשואל שרצה להתיר ממה שעושים מקוה ע"ג מקוה, והשיב לו: "דהתם הוי כמעורב ממש כיוון דלמעלה גם כן הוי מ' סאה ושיעור מקוה, וא"כ אם הם מתחברים יחד על ידי שפ"ה ייעשו אחד והוי כחד מקוה, אף דהשוליים מפסיקין הוי רק כעץ המונח בתוך המקוה ומכל מקום הוי כחד מקוה, ובכל מקום מותר לטבול בו". אופן חיבור המקוה - גם מצד אופי החיבור שונה מקוה ע"ג מקוה ממקוואות המחוברים על ידי סילון. כי בציור אופן הסילון עליו דן הד"ח, מיירי באופן שאחר שהמים יוצאים מהמקוה העליון, אינם נחים מיד על המים שבמקוה התחתון, אלא יש אויר המפסיק בין המקוואות, וכדי לחבר הפסק האוויר (אפילו כל שהוא) יש צורך בסילון כדי שלא יפלו ויזחלו המים באוויר ולא יהיה אז שום חיבור (אלא באמצעות ניצוק וקטפרס), על כן סובר הד"ח, שהתחבולה על ידי הסילון לא מועילה.אבל באופן של מקוה ע"ג מקוה כששרק רצפה מפרידה ביניהן, הרי מיד כשהמים עוברים את עובי רצפת המקוה העליון הם נחים בתוך המים שבמקוה התחתון, ואין צורך לדבר אמצעי שיוליך את המים ביניהן. וכך כתב הגרש"ק בשו"ת האלף לך שלמה (יו"ד סי' רמ) שדן במקוה ע"ג מקוה, וז"ל: "דלא שייך להיות נקרא קטפרס רק אם המקוואות רחוקים זה מזה ורק קליט קצר של מים הולך מזה לזה, זה נקרא קטפרס וניצוק, אבל אם הם מחוברים זה לזה ממש וזה מונח על זה רק שצד התיבה מפסיק, זה לא נקרא קטפרס, רק כיוון דמחוברים כשפ"ה ממש נחשבו כאחד". וגם בשו"ת דברי מלכיאל (ח"ה סי' קי) כתב חילוק זה וז"ל: "וסברא דגוד או ניצוק שייך רק בדבר שהקילוח הולך מזה לזה באיזה המשך, או אף מלמעלה למטה, שמתחברים על ידי קילוח, הווי ניצוק, אבל בנ"ד הוו ממש כמקוה אחת רק שיש רצפה באמצע המקוה". מהות הסילון - בציור של הד"ח הסילון הוא אמצעי לחבר המקוואות, ובהילקח הסילון אין חיבור. אבל במקוה ע"ג מקוה הוא להיפך, דעובי הרצפה בין המקוואות אינו אמצעי המחבר אלא מפריד. ובהילקח הכיסוי שבו הנקב יתחברו המים באופן טבעי, וא"כ המחיצה עם הנקב אינה עושה חיבור בין המקוואות כמו במקרה של סילון. דהיינו, שבחיבור של סילון מהווה הסילון את הכשר המקוה, ואילו במקוה ע"ג מקוה בהינטל הרצפה יהפכו המקוואות למקוה אחת, והטובל במקוה העליון (בו המים השאובים) יטבול באוצר מי הגשם עצמו, ואין טבילה מהודרת מזו.

התייחסות למקוה ע"ג מקוה בגאונים ובראשונים

במס' מקוואות (פ"ו מ"א) כתוב: "עוקת המערה אין מטבילין בה אא"כ הייתה נקובה כשפ"ה. אמר רבי יהודה: אימתי? בזמן שהיא מעמדת עצמה, אבל אם אינה מעמדת עצמה מטבילין בה כמה שהיא". ושיטת הרמב"ם בפירוש המשנה (ואחריו הר"ב והתויו"ט) דעוקת המערה היא גומא שחופרים תחת קרקע המקוה כעין מחבוא, לפיכך צריך שיהיה ביניהם חיבור כשפ"ה, ועל זה מפרש ר"י שאין זה אלא כשהגג המפסיק בין המערה לגומא חזק כ"כ עד שמונע מהמקוואות להתערב זה בזה, אבל אם הרצפה דקה, שאם טובלים במערה היא נופלת, נחשבים המקוואות כמקוה אחת. וכך פסק הרמב"ם (פ"ח מהל' מקוואות ה"ד), וכן פסק המחבר בשו"ע (יו"ד סי' רא סעי' נט). הרי לנו פשטא דמת' דמים ע"ג מים ונקב מחבר ביניהם, אין בזה משום קטפרס, ואדרבה מהני נקב זה לחבר העוקה שתחת המערה עם המים שלמעלה להשלים השיעור דמ"ס להיות כשרה לטבול בהעוקה, אף שאין בה שיעור מקוה, דהוי פסול דאורייתא. ודון מינה לענייננו, דמקוה ע"ג מקוה לא חשיבי קטפרס, ושפיר מהני הנקב לצרפן. ומפורש הדבר עוד יותר בפירוש המיוחס לרבינו האי גאון על משנה זו, וז"ל: "ועוקה זו כעין שוקת נקוב בתחתיתו נתון על פי הביב או על פי המערה". הרי שגם הוא מפרש המשנה כרמב"ם שהעוקה והמערה הן זו ע"ג זו, אלא שלרמב"ם העוקה היא תחת המערה, ואילו לדעת רבינו האי גאון העוקה היא על המערה, וא"כ מדובר ממש במקוה ע"ג מקוה שבעליון יש מים שאובים ובתחתון מי גשם, וע"ז שנינו במשנה שאם יש נקב כשפ"ה, אפילו אם אין בעוקה מ"ס, מטבילין בתוכה. וכן יש להביא ראיה מדברי הר"ש במס' מקוואות (פ"ג מ"א – הביאו הבית יוסף סי' רא) דמביא תוספתא דקתני: "שתי בריכות של ארבעים סאה זו ע"ג זו, ונפלו ג' לוגין מים לעליונה, ונפתקו ובאו לתחתונה, כשרים, שאני אומר שלמו ארבעים סאה עד שלא ירדו ג' לוגין". ופי' הר"ש שמדובר בבריכות שבכ"א מהן חסרים ג"ל לשיעור ארבעים סאה, וכשנפלו ג"ל שאובים לעליונה ומשם ירדו ג"ל לתחתונה, "לא אמרינן דהיינו אותן ג"ל עצמן השאובים הן נינהו דירדו לתחתונה, דא"א שלא יתערב מעט במי הבריכה העליונה, ונמצא שהשלימו ארבעים סאה של התחתונה קודם שירדו לה כל ג"ל, הלכך שני המקוואות כשרים, תחתונה כשרה כדפרשינן, ועליונה משום דמחוברת לתחתונה, וכר"מ דאמר בספ"ב דחגיגה מטבילין בין בעליונה ובין בתחתונה, א"נ אפילו כר"י וכגון דלא גבוהה כולי האי, דלאחר שמתערבין נעשה הכול אשבורן". ובשו"ת הרא"ש (כלל לא אות ב) מביא דברי הר"ש, ומבאר שהר"ש מבאר המשנה כר"מ, שהמקוואות מרוחקות בגובה זו מזו, והתוספתא דאתיא לכו"ע - שהמקוואות סמוכים זה ע"ג זה ולאחר שמתחברים נחים הכול באשבורן (עי"ש באריכות ההסבר). וכן מבואר ג"כ במאירי, בפ"ג דמס' מקוואות, שהביא ג"כ התוספתא הנ"ל, וז"ל: "לעניין פסק דווקא כשאין העליונה גבוהה כ"כ, שיהיו מימיה זוחלין, וכן שנתערב עם התחתונה בנקב הראוי". הרי מפורש מדברי הראשונים, הר"ש הרא"ש והמאירי, דגם כשהמקוה העליונה היא ע"ג המקוה התחתונה, מ"מ אם אינם גבוהים זה מזה כ"כ באופן דלאחר שמתערבין העליון לתחתון נחים שני המקוואות באשבורן – שפיר טובלים במקוה העליון, אפילו אין בו ארבעים סאה רק על ידי צירוף המים שבמקוה התחתונה, מ"מ מהני החיבור המקוואות על ידי הנקב הראוי שביניהם, ובזה כו"ע מודים שאין בו חשש קטפרס. וכן יש להביא מדברי התוספתא (עירובין פ"ח) והביאה הרמב"ם בהל' שבת (פכ"ב הכ"א), וז"ל: "שתי מטהרות [=מקוואות] זו ע"ג זו, נוטל את הפקק מבינתיים ומשיקן, ומחזיר את הפקק למקומו, מפני שאינו בא לידי סחיטה, שהרי דעתו שיצאו המים". והב"י מביאו בהל' שבת (סי' שכ) וכן הביאו המג"א שם (ס"ק כג). ומדברי הרמב"ם יש ללמוד שבמקוה ע"ג מקוה אין חשש קטפרס, שהרי שפתיו ברור מללו "שתי מטהרות זו ע"ג זו", וכתב דמכשירין על ידי נקב השקה שבין המקוואות, ולא העירו נושאי כליו או שאר האחרונים דיש בו משום קטפרס. וכן כתב ראיה זו בשו"ת מהרש"ם (ח"ב סי' נט).

• * *

ע"פ מש"כ לעיל, יש להסביר מדוע אין חשש שעובי כתלי הנקב יהיו נחשבים כסילון קטן, כי הגדרת החיבור על ידי סילון הוא רק כשבא לחבר שני מקוואות נפרדים (אפילו אינם רחוקים זה מזה), אבל במקוה ע"ג מקוה ובהפסק רצפה ביניהם, הרי מקוה העליון והתחתון נחשבים כאחד, ואין כאן חשש סילון, הן מצד אופן בניין המקוה, הן מפאת אופן חיבורו והן בשל מהות הסילון. אופן בניין המקוה - כי באופן בניית מקוה ע"ג מקוה, צורתה ובניינה ויציקתה כאחת מחברם להיות נחשבים כמקוה אחת, שהרי כתלי המקוה התחתון הם המשך המקוה העליון, והפתח להיכנס למקוה התחתון (כשרוצים לתקנה ולנקותה) הוא רק דרך מקוה העליון, ולפני ששמים את הכיסוי המחלק הרי הם ממש מקוה אחת עמוקה, ורצפת מקוה העליון נגמרת למטה על רצפת מקוה התחתון, דהיינו שכתלי ורצפת מקוה התחתון הם חלק ממקוה העליון. וכפי שכתב בטהרת ישראל (סי' רא סע' עה) שכתב שאין חשש קטפרס כשיש רק הפסק רצפה, אפילו אם היא עבה יותר משלושה טפחים. וכתב בבאר יצחק שם (ס"ק אלף כט) "משום שקרקע עולם או הבניין גופא הוא המחבר המקוואות יחד, ואין צורך כלל לחיבור הניצוק, והכל מקוה אחת על ידי קרקע עולם או הבניין המחברן, ומש"ה ל"ש הכא קטפרס וזוחלין, דמקוה א' הוא". ובזה ששמים מכסה ע"ג פתח מקוה התחתון, לא נחשבים המקוואות כנפרדים, כי עדיין נשאר נקב המחברם, וכלשון המהר"ש ענגיל (ח"ג סי' מו) שהשיב בעניין מקוה ע"ג מקוה, שאין בה חשש קטפרס, וז"ל: "אבל הכא באמת הוא מקוה חדא, רק שנתחלק באמצע, ונשאר מחובר במקום כשפ"ה, א"כ מעולם לא נתבטל ממנה שם מקוה חדא". וכן כתב בשו"ת שירי טהרה (סי' א) שם דן במקוה ע"ג מקוה בחיבור על ידי סילון, ודעתו להתיר, ומ"מ כתב לשואל שרצה להתיר ממה שעושים מקוה ע"ג מקוה, והשיב לו: "דהתם הוי כמעורב ממש כיוון דלמעלה גם כן הוי מ' סאה ושיעור מקוה, וא"כ אם הם מתחברים יחד על ידי שפ"ה ייעשו אחד והוי כחד מקוה, אף דהשוליים מפסיקין הוי רק כעץ המונח בתוך המקוה ומכל מקום הוי כחד מקוה, ובכל מקום מותר לטבול בו". אופן חיבור המקוה - גם מצד אופי החיבור שונה מקוה ע"ג מקוה ממקוואות המחוברים על ידי סילון. כי בציור אופן הסילון עליו דן הד"ח, מיירי באופן שאחר שהמים יוצאים מהמקוה העליון, אינם נחים מיד על המים שבמקוה התחתון, אלא יש אויר המפסיק בין המקוואות, וכדי לחבר הפסק האוויר (אפילו כל שהוא) יש צורך בסילון כדי שלא יפלו ויזחלו המים באוויר ולא יהיה אז שום חיבור (אלא באמצעות ניצוק וקטפרס), על כן סובר הד"ח, שהתחבולה על ידי הסילון לא מועילה.אבל באופן של מקוה ע"ג מקוה כששרק רצפה מפרידה ביניהן, הרי מיד כשהמים עוברים את עובי רצפת המקוה העליון הם נחים בתוך המים שבמקוה התחתון, ואין צורך לדבר אמצעי שיוליך את המים ביניהן. וכך כתב הגרש"ק בשו"ת האלף לך שלמה (יו"ד סי' רמ) שדן במקוה ע"ג מקוה, וז"ל: "דלא שייך להיות נקרא קטפרס רק אם המקוואות רחוקים זה מזה ורק קליט קצר של מים הולך מזה לזה, זה נקרא קטפרס וניצוק, אבל אם הם מחוברים זה לזה ממש וזה מונח על זה רק שצד התיבה מפסיק, זה לא נקרא קטפרס, רק כיוון דמחוברים כשפ"ה ממש נחשבו כאחד". וגם בשו"ת דברי מלכיאל (ח"ה סי' קי) כתב חילוק זה וז"ל: "וסברא דגוד או ניצוק שייך רק בדבר שהקילוח הולך מזה לזה באיזה המשך, או אף מלמעלה למטה, שמתחברים על ידי קילוח, הווי ניצוק, אבל בנ"ד הוו ממש כמקוה אחת רק שיש רצפה באמצע המקוה". מהות הסילון - בציור של הד"ח הסילון הוא אמצעי לחבר המקוואות, ובהילקח הסילון אין חיבור. אבל במקוה ע"ג מקוה הוא להיפך, דעובי הרצפה בין המקוואות אינו אמצעי המחבר אלא מפריד. ובהילקח הכיסוי שבו הנקב יתחברו המים באופן טבעי, וא"כ המחיצה עם הנקב אינה עושה חיבור בין המקוואות כמו במקרה של סילון. דהיינו, שבחיבור של סילון מהווה הסילון את הכשר המקוה, ואילו במקוה ע"ג מקוה בהינטל הרצפה יהפכו המקוואות למקוה אחת, והטובל במקוה העליון (בו המים השאובים) יטבול באוצר מי הגשם עצמו.