אגרות בעל התניא ובני דורו

בשנת 1953, בהיותו בן 27, הוציא הילמן את ספרו "אגרות בעל התניא ובני דורו", המכיל את "כל האיגרות, התשובות והתעודות, שיש להן שייכות לאדמו"ר הזקן ר' שניאור זלמן מלאדי, בין שנכתבו על ידו ובין שנכתבו על ידי בני דורות אליו או אודותיו". הילמן מוסיף כי הספר שיצא הוא רק חלק ראשון, ובשל יוקר הדפוס נבצר ממנו להוציא את חלקו השני, שאמור לכלול עניינים נוספים הקשורים בבעל התניא, ובהם פסקי הלכה שלו וכן השמטות של מספר סימנים בשולחן ערוך הרב. הילמן מביע את תקוותו להוציא את החלק השני "בקרוב", אולם הוא לא יצא מעולם.

חלקו האחרון של הספר עוסק בגניזה החרסונית, שאדמו"רי חב"ד הרבו להסתמך עליה בהיסטוריוגרפיה של החסידות. חלק נכבד מספרו ייחד הילמן להפרכת מהימנותם של המסמכים שנמצאו בגניזה החרסונית, והוא מנסה להוכיח שמסמכים אלו לא יכלו להיכתב על ידי אלו שנטען שכתבו אותם. הוא אף פרסם את הערכתו לשמו של הזייפן: נפתלי צבי (הירשלע) שפירא. טענותיו של הילמן הועלו בפני הרבי מליובאוויץ', והוא האריך לענות עליהן ולהפריך טענותיו בכמה וכמה מכתבים.

אין זייפן

על הטענה שזיהו את הזייפן ענה הרבי שבזמן ההוא ובממקום ההיא לא הייה אדם שהיה כזה חכם שיזייף בכזה חכמה את המכתבים וגם איך השיג כל כך הרבה נייר בשעת מלחמה . על זה תירצו שזה לא היה אדם אחד שזייף וכו . אמנם בקובץ ישורון מובא שעשו מחקר על פי טכנלגיה חדשנית ובאו למסקנה שכל המכתבים נערך על ידי איש אחד וכו . אם כן הרי הדרא קושיא לדוכתא שלא היה חכם כל כך וכו אם כן מוכח שטענותיהן טענות שוא