האמונה במלך המשיח
על-פי מדרשי חז"ל נראה שאין הכרח שמיד עם בואו של משיח יאמינו בו כולם. המדרש (במדב"ר פרשה יא, ג) אומר שמשיח יתגלה ויתכסה (יעלם מעינינו) בתחילה. ובתקופה זו, בטרם יוכר באופן וודאי כמשיח, יהיו שיאמינו בו ויהיו שלא יאמינו בו: "כל מי שהוא מאמינו והולך אחריו, הוא אוכל שרשי רתמים ועלי מלוחים. וכל מי שאינו הולך אחריו, הוא הולך ומשלים לאומות-העולם". זהו בתחילה, אולם הסוף כמובן יהיה שונה. בילקוט שמעוני (ישעיה רמז תצט) מתואר סדר בואו של המשיח, לאחר ש"מלכי אומות-העולם מתגרים זה בזה", ואחרי התגרות של "מלך פרס במלך ערבי" (ארועים שכוונו כלפי התהפוכות בעולם ומלחמת המפרץ), מגיע השלב שהמשיח בא ונגלה.
וכך מתואר בואו: "בשעה שמלך המשיח בא, עומד על גג בית המקדש, והוא משמיע להם לישראל ואומר: ענווים, הגיע זמן גאולתכם". בהמשך, לאחר שהמשיח כבר מבשר שבאה עת הגאולה, הוא אומר לישראל: "ואם אין אתם מאמינים, ראו באורי שזרח עליכם".
כלומר, הוא נתקל בחוסר-אמון שמצריך אותו להראות 'אור' כלשהו - באותה שעה מבהיק הקדוש ברוך הוא אורו של מלך המשיח ושל ישראל". לאור הזה, שיפקח את עינינו, אנו מחכים ומצפים.
ניתן לציין - בדרך אפשר - שהאור שמלך המשיח מראה לאותם שאינם מאמינים הוא מה שמסביר הרבי ש"אורו של משיח" מרמז על "התגלותו של המשיח על ידי פעולותיו", כלומר שאותם שאינם מאמינים כלשון המדרש, אומר להם מלך המשיח, "ראו באורי שזרח", ראו את ההפעולות של [[מלך המשיח], ואז יאמינו.