דיבור

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הדיבור הוא אחד מהלבושים של הנשמה, והוא כלי של ספירת המלכות שהיא השכינה הקדושה, ונחשבת פנימיות המלכות לגבי המעשה שהוא חיצוניות המלכות.

בתורת החסידות

אחת היסודות שיסדה תורת החסידות היא כי כל פעולה ופעולה וכל דיבור ודיבור בעבודת השם צריך להיות עם כל החיות שבאדם, כל האהבה ויראה שבו. ומכיון שבפעולותיו היהודי גורם יחוד קוב"ה ושכינתיה, שמהותו שהאדם במעשיו המורים על מציאות ה' וביטול כל הנבראים אליו, ממשיך וגורם שאור הקדוש ברוך הוא הנקרא כן בבחינת "קדוש" שלמעלה מהעולם, יומשך גם לבחינת האור המצומצם שיש בעולם הזה הנקרא "שכינה" על שם שהוא שורה בתחתונים לפי כלי הקיבול שלהם, ויתגלה כי ה' הוא המלך על כל הארץ. ופעולה זו נקראת יחוד, משום שענינה איחוד המשפיע והמקבל, הקב"ה והשכינה מקור נשמות ישראל, וכידוע כל העולם הגשמי הינו רק משל דל לעולם הרוחני, וכשם שבעולם הגשמי לא שייך שיהיה קשר אמיתי של קיימא בחו"כ מבלי שכל כוחות הנפש יהיו מאוחדים בקשר זה, בשמחה ואהבה רבה, כך בעולם הרוחני לא שייך לעשות יחוד קוב"ה ושכינתיה אם לא נעשית המצוות בשמחה ואהבה רבה אמיתית בכל כוחות הנפש.

לפי תורת הבעש"ט הק' כאשר אדם מדבר דיבורים בתורה ותפילה השכינה מדברת מתוך גרונו, הוא גורם ליחוד עליון. וכלשון התולדות יעקב יוסף בשם הבעש"ט[1] "כי מבשרי אחזה אלוקה, כמו ביחוד הגשמי אינו מוליד כי אם כו' בחשק ובשמחה, כך ביחוד הרוחני הוא הדבור בתורה ובתפלה, כשהוא באבר חי בשמחה ותענוג אז הוא מוליד כו', אם כן זה העוסק בתורה ובעבודת השי"ת לשם שמים לעשות נחת רוח להשי"ת בלי שום תשלום שכר, אז זוכה לטעום מתיקות ועריבות ותענוג בתורה ובעבודת השם יתברך, ועל ידי זה הוא מוליד ברוחני, כמו בזווג כשהוא בתענוג ושמחה, משא"כ העוסק בתורה ובעבודת ה' שלא לשם שמים ואין לו נחת ותענוג אינו מוליד.".

הערות שוליים

  1. מובא בבעש"ט ריש פ' נח