מחנה עבודה
מחנה עבודה הוא מתקן כליאה המיועד לניצול בכפייה של כוח עבודה למטרות שונות. מחנות עבודה שימשו את רוסיה בזמן שלטון הקומוניסטים, ואת גרמניה הנאצית ובעלות בריתה במהלך מלחמת העולם השנייה.
המחנות התאפיינו בקושי קיומי יום יומי, הן בגלל מנות האוכל הזעומות, והן בגלל העבודה הפיסית הקשה שהוטלה על השוהים בו. האסירים הוכרחו לעבוד בעבודות כפיה שונות, בעיקר בחטיבת יערות ובעבודות מכרה[1].
אסירי המחנות היו "מתנגדי המשטר" (אויבים פוליטיים) שנשלחו בלא משפט או במשפט ראווה לעשרות שנות עבודות פרך, כשרבים מהם מתים הרבה לפני תום זמן שירותם. בין הנשלחים למחנות היו אלפי חסידי חב"ד שנענשו בגלל דביקותם ומסירות נפשם לשמור על הגחלת היהודית וקיום תורה ומצוות. רבים מהם נפטרו או נעלמו ולא זכו לקבר ישראל. אף מפקדי המחנות וסגל העובדים היו אסירים בעצמם, שבעבר עבדו במשטרה או היו בעלי מעמד מיוחד (כמו פרופסורים) שנשפטו ונשלחו לגלות.
החיים במחנה
החיים המחנות נועדו לדכא את האסיר עד כדי מוות. מנות האוכל היו זעומות, מאות גרמים בודדים של לחם שחור בצקי ומעט מים מלוכלכים. מרבית האסירים סבלו ממחלות שונות שהופצו במהירות בין כלל האסירים, ורבים מתו נפוחי כפן.
מידי בוקר היו נעמדים כלל האסירים למסדר, במהלכו מוציאים להורג אסירים בוגדניים. בסיום המסדר היו יוצאים להליכה ארוכה ומייגעת במזג אוויר קפוא, כשרבים נופלים ונהרגים בדרך. אחרי שעות עבודה ארוכות (לעתים מעל 16 שעות) היו חוזרים רגלית חזרה למחנה אז מקבלים את מנת האוכל הזעומה ונשכבים לשינה.
מקומות השינה היו בצריפים ארוכים וצרים, לאורכם הותקנו דרגשים צרים כשעליהם נדרשים לשכב שלושה עד ארבעה אסירים.
חלק מהאסירים הורשו לקבל אחת לתקופה מכתבים מהמשפחה, כשהמכתבים עוברים ביקורת קפדנית. בחבילות נהגו המשפחות לצרף תשמישי קדושה (כמו תפילין או ספרי לימוד) ומצות. לעתים היו מצליחים לשחד את הפקידים כדי שיעבירו את החבילה על תכולתה בלי לזרוק את ה"חפצים האסורים".
החסידים שהוגלו למחנות בשל השמירה על קיום המצוות וחינוך הילדים, המשיכו ככל יכולתם גם בחיי המחנה. רבים היו מתגנבים בשעת העבודה להנחת תפילין או להימנע מעבודה בשבת.
ראו גם
לקריאה נוספת
- האיש שלא נכנע, ר' אליעזר ננס, 25 שנות חיי תורה ומצוות במחנות.
- פולע כהן, מאחורי מסך הברזל.
- ↑ זהב, פחם, ברזל וכד', אוצרות טבע שאדמות סיביר נתברכו בהם.