אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד
אורייתא וקוב"ה כולא חד פירושו: התורה והקב"ה הינם מציאות אחת. זאת אומרת, שהתורה - שהיא חכמתו ורצונו של הקב"ה, הרי על אף היותה לכאורה - חכמה ושכל, וכמו שכתוב: "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים", וכל מציאות חכמה ושכל היא מציאות מוגדרת ומוגבלת, מכל מקום התורה מאוחדת בקב"ה הבלתי בעל גבול.
ואף שהקב"ה כשמו - כן הוא, אין סוף, בלתי בעל גבול ובלתי בעל תכלית ח"ו, אינו מוגדר בשום גדר, פשוט ומופשט מכל ציור, וכיצד יתכן שהתורה המוגדרת - תהיה מאוחדת בבלתי מוגדר ובלתי מוגבל? אלא משום שעם היות ש"תורה מחכמה נפקת", שמקור התורה היא בחכמה דאצילות, וחכמה היא ספירה מבין עשר הספירות, שכולן הן אורות מוגבלים - המלובשים בכלים המגבילים את האורות, אך מכל מקום הכונה בזה שרק יציאתה אל הגילוי היא מחכמה, וזהו שאומר: "אורייתא מחכמה נפקת" - "נפקת" בלבד, ולכן התורה בחיצוניותה (הנגלה שבתורה) היא אכן מוגבלת.
אבל שרשה העליון הוא בכתר שהיא למעלה מעלה מחכמה, ומאוחדת באין סוף ב"ה. ולכן פנימיותה ועצמותה של התורה היא בבחינת אין-סוף, ונאמר בה: "ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים".
יתר על כן גם בחיצוניות התורה היא בבחינת אין-סוף. וההסבר לזה, משום שגם ספירת החכמה שבאצילות - גם בחיצוניותה - אינה מוגבלת, ואינה דומה לחכמה שבנבראים. וכמ"ש בזוהר: "דאיהו חכים - ולא בחכמה ידיעה, אלא הוא וחכמתו אחד". שהקב"ה חכים, על ידי שמתלבש בספירת החכמה של מעלה, אבל לא באופן ההתלבשות בחכמה המוכרת לנו - הנבראים, שאצלנו החכמה אינה האדם עצמו, אלא רק מורכבת ונוספת בו, שהרי גם בטרם למד והחכים, היה האדם קיים.
אבל אצל הקב"ה הוא וחכמתו אחד, כי אינו מורכב ח"ו מחלקים, כי הרכבה מחלקים הוא דבר המאפין מוגבלות, ולכן, חכמת ה' - משמעותה - שהקב"ה האין-סוף הגביל עצמו והתגלה בהגבלות החכמה באופן של התאחדות, ובו-זמנית - כמו שהיה כך נשאר - בלי גבול בתכלית, גם בהיותו מלובש ומאוחד בגבולות החכמה. וכמו שביאר הרמב"ם: "שהוא היודע והוא המדע והוא הידוע".
ואף על פי שדבר זה אין האדם יכול להבינו על בוריו, וכמ"ש: "החקר אלקה תמצא", וכן כתוב: "כי לא מחשבותי מחשבותיכם", מכל מקום אנו מאמינים באמונה שלימה בה' שהוא כל-יכול ונושא הפכים, ואין שום דבר ושום מציאות נמנעת ממנו ח"ו, אלא הוא "נמנע הנמנעות", שגם חכמת התורה כפי שירדה לרמת השכל האנושי, והיא חכמה גבולית בחיצוניותה, מכל מקום היא בלתי גבולית בפנימיותה, ומאוחדת בעצמותו ית' בבחינת אין-סוף.
ובזה שונה ספירת החכמה מכל שאר הספירות, שמלבד היותה הראשונה לכל הספירות, היא גם נעלית מהם באין ערוך, משום שעומדת בשיא הביטול, ונקראת ,חכמה' - אותיות ,כח-מה', במשמעות כח הביטול.
וממילא מובן, שהתורה גם כפי שירדה למטה - בסתר המדריגות - והתלבשה בשכל טעם ודעת, מכל מקום היא בלי גבול. ואדרבה, כל ההלכות בתורה שהאדם לומד בשכלו ומחשבתו ומדבר בפיו - הן פרטי המשכות פנימיות רצון העליון עצמו, שכך עלה ברצון ה' ית' שדבר זה מותר או כשר או פטור או זכאי או להיפך.
וכן כל צרופי אותיות תנ"ך הן המשכת רצונו וחכמתו המיוחדות באין-סוף ב"ה בתכלית היחוד.
ולכן נקראת התורה בשם "משל הקדמוני", ואמרו חז"ל - משל על קדמונו של עולם.
המשל - הוא השתלשלות וירידת הנמשל המופשט, אל תאור וציור מוגדר ומוחשי בתפיסה המוגבלת של התלמיד, וזאת מבלי לשנות את עצם הרעיון המופשט (הנמשל). כך גם בתורה, הרי קדמונו של עולם הבלתי בעל גבול התלבש וגילה עצמו בחכמת התורה, שהיא כביכול "משל" ל"נמשל" - קדמונו של עולם, והמשל בפנימיותו מאוחד בנמשל, אורייתא וקב"ה כולא חד.
מקורות לעיון:
- תניא פ"ב, פ"ד, פ"ה, פכ"ג, תו"א טז ע"ב, לקו"ת ויקרא בביאור לא תשבית מלח, במדבר ז ע"א, ל ע"ג, דברים מו ע"א.
- (חלק מהחומר בערך נלקח מהספר "ערכים בחסידות")