ציפורניים

צפורניים הן שכבה קשיחה המכסה ומגינה על קצות אצבעות הידים והרגלים. בקבלה מבואר כי חלק הצפרניים שמחובר לגוף שייך ללבושי הקדושה השומרים על הקדושה, ואילו החלק העודף מהידים שייך לקליפות ועל ידי גידולם האדם מוסיף חיות בקליפות.

שוחט בבדיקת סכינו על ידי צפרניו

כלי העשוי לגזיזת צפרנים

בהלכה

הצפרניים משמשים לעיתים כחפץ של מצוה, כאשר הם משמשות לשוחט לבדיקת הסכין, וכמו שמובא בגמרא ש"צריכא בדיקה אבישרא ואטורפא". יש להשגיח שהצפרנים לא יהיו דוקרות באופן שיפגמו את הסכין, אלא חלקות.

ענינו בעבודה, שהשוחט צריך לבדוק את עצמו שלא יהיו לו צפרניים דוקרות... וכן צריך לבדוק את דיבורו, תוכן הדברים וסגנונם, שיהיה כדבעי למהוי, ובלאו הכי אינו אלא "סקאטאבאיעץ", איש בעל מאכלת שהורג בהמות, ואז טוענת נגדו הבהמה: מדוע נוטל אתה את החיות שלי, במה הנך יותר טוב ממני?!....

גם המוהל משתמש בציפרנו למלאכת הפריעה שהיא הסרת הערלה הדקה, כעין עור דק המכסה את עטרת המילה. בספר התניא מסביר אדמו"ר הזקן, שכפי שבערלת הבשר הגשמי ישנם שני שלבים, כך גם ב'ברית המילה' של עורלת הלב ישנם שני שלבים, כשבשלב הראשון צריך האדם להסיר את העורלה הגסה ובשלב השני להסיר את העורלה הדקה.

מלאכת גוזז

ערך מורחב – גוזז

כמו כן מוזכרים הצפרנים בהלכות שבת בקשר לאיסור מלאכת גוזז:

הַנּוֹטֵל צִפָּרְנָיו זוֹ בָזוֹ, אוֹ בְשִׁנָּיו, וְכֵן שְׂעָרוֹ, וְכֵן שְׂפָמוֹ, וְכֵן זְקָנוֹ, וְכֵן הַגּוֹדֶלֶת, וְכֵן הַכּוֹחֶלֶת, וְכֵן הַפּוֹקֶסֶת, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּב, וַחֲכָמִים אוֹסְרִין מִשּׁוּם שְׁבוּת. הַתּוֹלֵשׁ מֵעָצִיץ נָקוּב, חַיָּב, וְשֶׁאֵינוֹ נָקוּב, פָּטוּר. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר בָּזֶה וּבָזֶה

— שבת פרק י' משנה ו'

מפרש הרמב"ם: הנוטל צפרניו זו בזו או בשיניו כו'. התולש מעציץ נקוב חייב כו' - וכן שערו וכן שפמו וכן זקנו, רוצה לומר מי שנטל אלו בידו מעצמו כמו צפרניו בזה הוא המחלוקת שזכר, אבל מי שנטל אחת מהם במספרים ודומה לו מכלי הגלוח, כיון שנטל שתי שערות יתחייב לו לדברי הכל, וכמו כן אם עשה בזה לאדם אחר אפילו ביד שהוא חייב.

בגזיזת צפרנים נחלקו הראשונים, שלפי דעת התוספות גזיזת הצפרנים נחשבת מלאכה שצריכה לגופה, מכיון שהיא נצרכת לבן אדם למרות שהצפרנים עצמם אינן נצרכות, אבל הריב"ש חולק על כך וסובר שגזיזת הצפרנים נחשבת מלאכה שאינה צריכה לגופה, מכיון שאין תועלת בחפץ שבו נעשה המלאכה דהיינו הצפרנים.

הבדלה

המנהג להאיר את הצפרנים בברכת בורא מאורי האש

לאחר ברכת מאורי האש מביטים על הציפורנים של ארבע האצבעות - חוץ מהאגודל - של יד ימין. סיבת הדבר:

1) ציפורנים מסמלות ברכה, שכן הם הדבר הכמעט יחידי בגוף שצומח כל הזמן - הן פרות ורבות לעולם, והגידול הוא סימן ברכה, לכן נהגו להסתכל בהם לסימן טוב בתחילת השבוע.

2) אדם הראשון היה כולו מוקף ציפורן, ורק לאחר שהוא שמע לעצת אשתו וחטא בעץ הדעת, הורידו מגופו את הציפורן, והוא נשאר רק על קצות האצבעות. כשאנו מביטים בציפורנים במוצאי שבת אנו מזכירים את הציפורן המיוחדת שהייתה לאדם הראשון.

דבר זה מרומז בנוסח הברכה (בורא מאורי) האש, כי האש אותיות אשה, והאשה היא שפיתתה את האדם לחטוא. לכן יש נוהגים שהאשה אינה מסתכלת בציפורנים, כדי שלא תזכיר את חטאה.

3) ציפורנים הם האבר הנחות ביותר בגוף, ויש בהם הכי מעט חיות שלכן גם בקציצתם לא חשים כל כאב, וכשמאירים בנר ההבדלה על הציפורנים, פועלים שההמשכה והאור האלוקי יגיע לכל אברי הגוף, עד לאבר הנחות ביותר - הציפורנים.

זאת ועוד: לפי תורת הקבלה והחסידות, ציפורנים מסמלות עיסוקי חולין, כי פעילות האדם בעולם הגשמי היא עם הידיים והאצבעות שבקצותיהם - לכן תחתיהם מצטברת זוהמה וטינופת גשמית ורוחנית (כוחות טומאה) מעיסוקיו בעולם.

ההסתכלות על הציפורנים באור ההבדלה באה להאיר ולקדש גם את עיסוקי החולין, ולתת לאדם כוח להישמר מהדברים האסורים והמזוהמים שבעולם, ובלשון הקבלה: במוצאי שבת מתפשטת טומאה בעולם, ובמיוחד על ראשי הציפורנים, וכאשר מסתכלים עם אור ההבדלה על הציפורנים ומאירים אותם באור הקדושה, דוחים את החושך, ומכניעים ומבטלים את כוח הקליפה, והיא לא יכולה להזיק כל השבוע, לכן מברכים על האש להודות למי שברא את האש הטובה הזו והציל את האדם מכל הצרות.

4) עם ציפורנים יכולים לדקור את הזולת, והכוונה למידות המגונות של הצקה ופגיעה בזולת, בפרט במגע עם הזולת בימי החול, לכן מביטים על הציפורנים לאור ההבדלה, כדי להאיר אותן, שהמגע עם הזולת יהיה עם "ציפורן חיה", כלומר קשר רגשי וחי, באהבה נועם ומתיקות.. קירוב הדעת והרגש פנימי, הנובע מהמידות הטובות שבאדם.

יתכן גם - אומר הרבי, כי לכן אשה אינה מביטה על הציפורנים, שכן מעצם טבעה יש בה יותר מידות טובות, לכן היא אינה זקוקה לאור ההבדלה.

5) בשעת ההסתכלות על הציפורנים מסתכלים גם על שרטוטי הידים שהן "סימן להתברך בו".

בחסידות

בחסידות נמשלים הצפרניים שברגליים כמשל לנשמות הנמוכות ביותר בכללות נשמות ישראל, ומביע את גודל היחוד של כללות נשמות ישראל בהקב"ה. הקב"ה אב לישראל - שנאמר: "בני בכורי ישראל", "בנים אתם לה' אלקיכם" פירוש; כמו שכל אברי הבן - אפילו הצפרניים שברגליו - נתהוו ונמשכו מטפת מוח האב, על ידי השהייה תשעה חדשים בבטן האם, ובתקופה זו ירדה טפה זו מבחינת איכותה ומהותה, ממדריגה למדריגה - להשתנות ולהתהוות ממנה כל אברי גוף הבן, ואפילו צפרניים שאיכותן שפלה לאין שיעור מאיכות חומר טיפת מוח האב - גם אלו נתהוו ממנה. נמצא ששרש כל האברים - אפילו הצפרניים - הוא מוח האב.

ולא עוד אלא גם בירידתן למדריגת צפרניים, הן עדיין קשורות ומיוחדות ביחוד נפלא ועצום - במהותן ועצמותן הראשון שהיו חומר מוח האב, ומסוגלים לחיות.

ועל ידי התקשרותן ודבקותן במוח הבן, יונקים ממנו חיותם - החיות הבאה ממוח האב. כך -כביכול- נשמת כל איש ישראל נמשכה ממחשבתו וחכמתו של אבינו שבשמים, הנקראת על-דרך משל - "מוח האב".

ואפילו הנשמות של עמי הארץ ופחותי הערך, שהם על דרך משלבחינת "צפרנים" של עם ישראל לעומת ראשי אלפי ישראל - עיני העדה, גם אלו שרשם ב"מוח האב" - גם בהם יש גילוי אור אין סוף ב"ה, וזאת על ידי התקשרותם ודבקותם בראש ומוח ה"בן" - "בני בכורי ישראל", שהוא הרבי - ראש בני ישראל.

כמו כן בהיום יום מובא: תורת החסידות דורשת, כי תחלה להוכחה צריכים להסיר את הצפרנים, ניט שטעכען זיך, כי בטופרהא אחידן, יעדער שטאך איז קליפה וסטרא אחרא, ואחר נטילת הצפרנים צריך להיות נטילת ידים כמבואר ענינה בדברי אלוקים חיים, המשכת המוחין למדות.- (תרגום: תורת החסידות דורשת, כי תחלה להוכחה צריכים להסיר את הצפרנים, לא להידקר, כי "בצפרנים הן - (הסטרא אחרא) - נאחזות", כל דקירה היא קליפה וסטרא אחרא, ואחר נטילת הצפרנים צריך להיות נטילת ידים, כמבואר ענינה בדברי אלוקים חיים, המשכת המוחין למדות.)

ראו גם

• תוכחה