צב
צב הוא בעל חי הידוע בשל מעטה השריון שעוטה על עצמו כחלק מגופו.
בראשונים נקרא בעל חי זה בשם "צב השריון". לפי דעת הרמב"ם בעל חי זה אינו משמונת השרצים המנויים בחז"ל, ולכן אינו מטמא בטומאת שרצים[1] ויש אומרים שהוא כן מהשמונה שרצים[2].
בחסידות ידוע המאמר "כהדין קמצא דלבושיה מיניה וביה"[3] כלומר כבעל חי זה הנקרא קמצא שלבושו הוא חלק מגופו. יש המתרגמים זאת לצב[4], יש המתרגמים זאת לרמש ויש המתרגמים זאת לחגב. לפי כל הדעות מדובר בבעל חי שלבושו גדל עמו[5]. אך העירו על ביאורם כי רש"י מפרש מאמר זה בנוגע לבעלי חיים אחרים[6]. אמנם המפרשים על המדרש[7] כותבים כי מדובר ב"מין שרץ שלבושו גדל עמו". ויש שהציעו כי "קמצא" זה שם כללי לשרצים (מלשון "קומץ" כלומר בעל חיים קטן) ובכל מקום הפירוש לפי הענין[8].
קישורים חיצונייםעריכה
הערות שוליים
- ↑ הקדמת הרמב"ם לסדר טהרות
- ↑ תפארת ישראל יבקש דעת סי' יג בשם יש אומרים
- ↑ בראשית רבה כא ה
- ↑ שיעורים בספר התניא (וינברג) פכ"א, שיעורי הרב יואל כהן
- ↑ פניני התניא פרק כ"א
- ↑ ברש"י בש"ס מפרש תמיד קמצא על נמלה או על חגב ראה פירושו על סוטה לה, א, תענית כא, ב
- ↑ עץ חיים ומתנות כהונה שם
- ↑ הערות התמימים ואנ"ש נחלת הר חב"ד קובץ ו' ז' ע' 66.