מישוש

בשונה משאר החושים, חוש המישוש שייך רק בעולם הזה הגשמי.

מהותו: רוחניות הגוף

ישנם שני סוגי רגשות כלליים: רגש של הבנה ורגש של מגע. הדעת הוא רגש של הבנה המאמת אצל האדם את כל העניינים הרוחניים, והמישוש הוא רגש של מגע המאמת את כל העניינים הגשמיים.

וביאור העניין: גוף מצד עצמו אינו חי ואינו מרגיש, כל חיות הגוף באה אך ורק מצד הנפש. אך יחד עם זאת - חלק התחתון שבנפש (שתפקידו להחיות את הגוף) מתלבש בגוף באופן שהגוף עצמו מרגיש, הוא עצמו רואה והוא עצמו שומע.

מעלתו

בתניא מוסיף אדמו"ר הזקן לפסוק "חלק אלוקה ממעל" את המילה ממש. מסביר על זה הרבי הריי"ץ שב"ממש" יש שני פירושים: מלשון "ממשות" ומלשון "מישוש". היינו, שמהות ומציאות הנשמה עצמה - שהיא חלק אלוקה ממעל ממש יורדת מטה מטה, ונמצאת בעצמה גם בדרגה הנמוכה ביותר שבנפש – בחוש המישוש.

פחיתותו

כתב הרמב"ם שלא מצאנו בתורה לשון "מישוש" לגבי הקב"ה (אף שבנוגע לשאר החושים - ראיה, שמיעה וריח - "דברה תורה כלשון בני אדם), לפי שחוש המישוש הוא תחתון ופחות הערך כל כך עד ש"אי אפשר לציירו בחק ה' יתעלה", ואפילו לא בשם המושאל לבד (שאינו יכול להיות אפילו משל לאלוקות).

משל לריחוק אלוקות מרוחניות

בחסידות משמש ריחוק הערך בין מישוש לחכמה כמשל לריחוק הערך שבין רוחניות לאלוקות: כשם שלא שייך לתפוס חכמה בידיים, כך לא שייך לתפוס אלוקות בשכל.

חותם שיחות הרבי

פעמים רבות מספור מסיים הרבי את שיחות הקודש בהתוועדויות, בבקשה ובהכרזה שהגאולה האמיתית והשלימה תבוא תיכף ומיד ממש. בחלק משיחות אלו הוסיף הרבי לבאר את כוונתו בהוספת תיבה זו – שאנו מצפים לגאולה שתבוא באופן של "מישוש", "שימששו זאת ביד ויראו על זה באצבע: הנה כבר הגיעה הגאולה האמיתית והשלימה".