צוואת הרבי: הבדלים בין גרסאות בדף

'''צוואת הרבי''' נכתבה על ידי [[הרבי]] בשנת [[תשמ"ח]], בעזרת שלושה רבנים בתור סגולה ל[[אריכות ימים]].

 

ביום שלישי, [[י"ז באלול]], מיד לאחר [[תפילת מנחה]], ביקש הרבי ממזכירו, הרב גרונר, ששלושה אנשים ייכנסו אליו, אל הרב חדקוב, הרב מינדל ובנוסףורבי [[ישראל יצחק פיקרסקי]], ראש ישיבת [[תומכי תמימים המרכזית 770]]. בפני השלושה, הוסיף הרבי הוראות ופרטים נוספים על הדברים שהשמיע בפני שניים מהם. הרב מינדל העלה את הדברים על הכתב והגיש אותה לרבי בפעם השנייה להגהה.

נוסח התשובה שהועבר מהרבי ישירות לידי הרב חדקוב, אינו ניתן כיום להשגה. לפי מספר דעות בראש הדף של הצוואה שעליו הופיעו הערות הרבי הופיע משפט מפתח' שבו נכתב (תוכן): האומנם חושדני שאשאיר את הכול על שני אנשים.

בצוואה העביר הרבי את הסמכות לניהול המוסדות והפעילות של חב"ד להרב חדקוב והרב ניסן מינדל. בנוסף הוריש הרבי את עזבונו הפרטי לאחיינתו [[דליה רויטמן]]. ב"מוסף לצוואה" הוסיף הרבי שאין לעשות שינויים בארגונים, אך עם זאת כלל זה תקף רק למי שעבד יותר משלוש שנים שזה: ב[[מרכז לענייני חינוך]] הרב חיים מרדכי אייזיק חדקוב כהמנהל, הרב ניסן מינדל והרב שלום מנדל סימפסון. [[מחנה ישראל]] כמנהל הרב חיים מרדכי אייזיק חדקוב, הרב ניסן מינדל והרב [[חיים יהודה קרינסקי]]. ו[[אגודת חסידי חב"ד העולמית]] כמנהל הרב חיים מרדכי אייזיק חדקוב, הרב [[שניאור זלמן גוראריה]] והרב [[דוד רסקין]]. הרבי גם הורה שכספי המעמד יחולקו בין המרכז לענייני חינוך, מחנה ישראל ולשכת חשאין. במקרה של ספק יש לפנות לשלושת הרבנים החתומים על הצוואה {{כתב קטן|(ראה מסגרת)}}. מאוחר יותר הרב חודקוב, הרב פיקרסקי והרב מינדל, העלו מחדש את הצוואה במסמך חדש תחת הכותרות "שטר הצוואה".

 

עדות שהשמיע לאחר [[ג' בתמוז תשנ"ד]], הרב [[שלום ישראל חדקוב]]{{מקור}}, בנו של הרב חדקוב, בפני מליאת הנהלת [[אגודת חסידי חב"ד העולמית]]. בעדות זו אמר הרב חדקוב כי לפי הידוע לו שטר הצוואה שבפנינו, נוסח לאחר כל התיקונים והערות שציין הרבי על הגרסאות הקודמות. לפי דברים אלו, ייתכן שבתחילה הוגש שטר צוואה עם אלמנטים נוספים שנשללו על ידי הרבי, וזהו שטר הצוואה המתוקן:

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בערב שבת קודש, כ"ז באלול תשמ"ח, הוכנס לרבי עותק מיוחד על שטר הצוואה, כפי שהוא מתורגם לאנגלית. הרבי הוציא על כך תשובה בכתב יד קודשו בזו הלשון: "נתקבל 5:15 אחר הצהריים, לכשיהיה ביכולתי אקראנו, ובכל אופן כוונתם רצויה, ותשואות חן תשואות חן".

ר' זלמן יצר קשר עם מזכירו של הרבי, הרב [[ניסן מינדל]], שהיה שותף סוד בכתיבת הצוואה והוא אמר בזו הלשון: "אם אתה שואל לדעתי, הנני בטוח במאת האחוזים שזו צוואת הרבי, ואין לי בכך כל ספק, למרות שלא ברור לי אם היא חתומה אם לאו". הרב מינדל אמר דברים ברורים אלו גם בפני ה[[רבנים]] שדנו בנושא, ור' זלמן החל לפעול בנושא קיום הצוואה כלשונה, שלטענו היא רצונו של הרבי.

 

 

 

 

בהתאם לשיחה ד[[ב' אדר]] [[תשמ"ח]] בענין "[[חשבונו של עולם|בואו ונחשוב חשבונו של עולם]]", בה הבהיר הרבי כי כל עניני [[ליובאוויטש]] ייקבעו על ידי רבני חב"ד, הנה מיד לאחר [[ג' תמוז תשנ"ד]], מינו רבני חב"ד ברחבי תבל וועד של ארבעה רבנים לדרוש ולחקור בנושא, הלא הם הרב [[יצחק הכהן הענדל]], הרב [[יהודה קלמן מארלאו]], הרב [[דוד שוחט]] והרב יצחק מאיר הערץ.

לאחר חקירה ודרישה, שכללה גביית עדות ובחינה מדוקדקת של העובדות, פירסמו הרבנים גילוי דעת, לפיו הצוואה היא היא רצונו הק' של הרבי. בין היתר התבססה ההחלטה על עדות של ראש ישיבת תות"ל הרב [[שניאור זלמן לבקובסקי]] ששמע מאחד העדים החתומים על הצוואה (הרב פיקרסקי) כי הרבי אכן חתם על הצוואה (אלא שלידינו לא הגיע העותק הזה), וקבעו כי הצוואה היא היא רצונו הק' של הרבי.

כאשר אלו שהחזיקו באגודת חסידי חב"ד וב[[מרכז לעניני חינוך]] נקראו לבוא לדין תורה על מנת לברר את טענותיהם לאי קיום רצונו של הרבי הם סירבו, ומאז הם בגדר ד"לא צייתא לדינא"{{הערה|בתקופת חילוקי דעות בין רבני שכונת קראון הייטס בשנת תש"ע, ביטל הרב אזדבה את הפסק מכמה טעמים ([https://col.org.il/news/54204 אודות הביטול]), אך לאור פסיקת בית הדין שדן בענין הרבנים שלא יהיה תוקף לכל החלטה שתהיה בלא הסכמת שני הרבנים, נטען שלביטול הפסק אין כל תוקף ([http://old2.ih.chabad.info/#!g=1&url=article&id=54190 פסק הדין]).}}.