ביתא ישראל
קהילת ביתא ישראל[1] הוא הכינוי המקובל לעולי אתיופיה[2], שהתיישבו באזור חבש. קהילה זו התקיימה לפי דיעות מסוימות עוד מתקופת בית המקדש הראשון (ולפי דיעות אחרות מאז חורבן בית המקדש השני) במשך אלפי שנים כקהילה נפרדת ומנותקת משאר קהילות ישראל, ושמרה על מנהגים ייחודיים, השונים באופן ניכר מהלכות ומנהגי היהדות כפי שהשתמרו בידינו.
בעבר החלו אנשי הסוכנות היהודית לפעול לבירור היסטוריית הקהילה והעלאתם לארץ הקודש, דבר שגרר פולמוס נרחב, בשל חששות הלכתיים. בעוד רבנים המקורבים לחוגי הציונות הדתית ותנועת ש"ס צידדו בהעלאתם לארץ וטענו שיש להתייחס אליהם כיהודים גמורים לכל דבר, רוב פוסקי ההלכה וגדולי ישראל טענו באופן מובהק שיש לדרוש מהם להתגייר כדי להסיר חששות הלכתיים, ועל כל פנים, לדרוש מהם לעבור גיור לחומרא.
הרבי נמנע באופן מובהק מלהתערב בצד ההלכתי של הסוגיה, בשל העובדה שהתערבו בה שיקולים פוליטיים, ובשל העובדה שהפסיקה ההלכתית מצריכה מחקר אובייקטיבי מקיף ומעמיק.
בשל החששות ההלכתיים, ההימנעות של הרבי מהכרעה בסוגיה, והפסיקה הגורפת של רבנים כה רבים בדבר ההכרח לגייר את עולי אתיופיה - ההתייחסות המקובלת בחב"ד לסוגיה היא כיבוד של חברי הקהילה כפרטים, ודרישה עקרונית להיענות לדרישות הרבנים ולהתגייר לחומרא.
רקעעריכה
כבר לפני למעלה מאלף שנים תועדה הקהילה היהודית בחבש, על ידי נוסעים יהודיים ומגלי ארצות שערכו מסעות חובקי עולם, דוגמת אלדד הדני ובנימין מטודלה.
עם התחזקותו של השלטון הנוצרי במדינה ורצונו לכבוש תחת חסותו את כל בני המיעוטים ובכללם את התושבים היהודיים, נעשו פעולות רבות לדיכוי האמונה היהודית שכללו הן לחימה פיזית והן פעולות מסיון שונות, ובשיאן - הוצאת צו להשמדת היהודים והיהדות.
רדיפות אלו נמשכו מאות שנים, והביאו לערעור חוסנה של הקהילה היהודית מכל ההיבטים, ובכללם - התרופפות בשמירת תורה ומצוות, וקושי בהנחלת הידע היהודי לדורות הבאים.
בסביבות שנת ה'ת"ר החלה 'החברה הלונדונית להפצת הנצרות בקרב היהודים' בפעילות מאסיבית בקרב קהילת 'ביתא ישראל', ועקב תקופה ממושכת של שבע שנות בצורת ורעב שהרעו את מצבם הכלכלי של בני הקהילה, מצאו פעולותיהם אוזן קשבת, והצליחו לגרום להתנצרותם של רבים. במקביל, בני הקהילה שהצליחו להחזיק מעמד על אף הקושי, ניסו לקיים קשר עם הקהילות היהודיות באירופה ואף ניסו לעלות לארץ ישראל, אך נכשלו במשימתם.
בשנת תש"ח, מנתה קהילת 'ביתא ישראל' כ-90,000 איש.
- הפלשים והפלשמורה
אחד הכינויים הנפוצים של קהילת 'ביתא ישראל' הוא פלאשים, ביטוי בשפה האמהרית שמשמעותו 'גולים' - כינוי שהוענק לבני הקהילה לאחר שהוגלו בידי השלטון.
בשונה מכך, בני הפלאשמורה הינם צאצאי הקהילה שהתבוללו והתנצרו בעקבות פעולות המסיון, שכונו במקור "פרס מוקרה".
קהילה זו נפרדה מקהילת 'ביתא ישראל', והפולמוס ההלכתי הנוגע לעליית יהודי אתיופיה אינה נוגעת אליהם היות וקיים קונצנזוס הלכתי שלא ניתן להחשיבם כיהודים והינם צריכים גיור גמור.
העלאת קהילת ביתא ישראלעריכה
לאחר מלחמת העצמאות החלה הסוכנות היהודית בפעילות בקרב קהילת 'ביתא ישראל', ולאורך השנים הועלו בני הקהילה במספר מבצעי עליה מרכזיים שהתקיימו בין השנים תשל"ט-תנש"א:
- מבצע אחים, מבצע אליהו - בין השנים תשל"ט-תשמ"ב, במהלכם הועלו כ-16,000 איש
- מבצע משה, מבצע שבא - בין השנים תשד"מ-תשמ"ה, במהלכם הועלו כ-8,500 איש
- מבצע פדיון שבויים, יהודים תמורת נשק - בין השנים תשד"מ-תנש"א, במהלכם הועלו כ-9,000 איש
- מבצע שלמה - י"ב סיון תנש"א, במהלכו הועלו כ-14,000 איש
בכל מבצעים אלו הועלו רק הפלאשים, מתוך הנחה שבני הפלאשמורה התערבו ולא שמרו על הזהות היהודית שלהם, ובשל כך אינם נחשבים ליהודים.
עם זאת לאחר לחץ פוליטי מתמשך, בשנת תשס"ג קיבלה כנסת ישראל החלטה להעלות גם את בני הפלאשמורה, תחילה התקבלה ההחלטה להעלות רק את אלו שיש רישום ברור שנולדו לאמא יהודיה, ובשנת תשע"ה הורחבה ההגדרה לכל בני קהילת הפלאשמורה המשתייכים לזרע ישראל, אף אם הקשר הוא בדורות רחוקים יותר והן נולדו לאב ואם שאינם יהודים.
הפולמוס ההלכתיעריכה
- חששות הלכתיים
- התערבות והשתלבות של גויים בתוך הקהילה, מבלי שיעברו גיור
- נישואין פסולים וצאצאים הנחשבים מבחינה הלכתית כממזרים כיון שהגירושין לא נעשו על פי הדרישות ההלכתיות אלא רק על פי המנהגים שהתקבלו
- גם אלו שהצטרפו אל הקהילה וקיבלו את מנהגיה, יש ספק בנוגע לגיור כיון שבני הקהילה הוכרחו לבצע מעשים הנוגדים את האמונה ומבטלים ממילא את הגירות
- במשך שנים רבות בני הקהילה עברו תקופה של מסיון, מלחמות ונידודים, שמקשים על הבירור של מקור מוצאם והשתייכותם לקהילה המקורית
- גישות הלכתיות
- הרבנים הראשיים, הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג והרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, פסקו בשנת תש"ב כי רובם הגדול של בני הקהילה נראה שייכים ל'גזע היהודי' אך כדי לצאת מידי ספק צריכים הם לעבור גיור בתנאים קלים מהרגיל, גם לאחר התמנותו של הרב הראשי הרב יצחק נסים המשיך להחזיק בדעה ההלכתית של קודמיו לתפקיד ואף התנגד להעלאה המונית של בני הקהילה.
- הראשון להכיר ביהדותם באופן מלא היה הרב עובדיה יוסף שהוציא פסק הלכתי המצדד בדעה זו בשנת תשל"ג[3].
- במקרה דומה של קהילת 'בני ישראל' שעלו מהודו עם מאפיינים דומים[4], פסק הרב שאול ישראלי שאף שהם יהודים ומותר להם להתחתן עם יהודים - אסור להם להתחתן עם כהנים[5], ואילו הרב עובדיה הדאיה[6] דרש שיעברו גיור לחומרא ועם זאת אסר אותם גם לאחר הגיור להינשא לכהונה, ולדעתו הצטרף הרב משה פיינשטיין[7], ואילו הרב משה שטרנבוך[8] פסק שאין אפשרות להתיר את כלל הקהילה כיון שלצורך כך יש לקבץ את כלל חכמי ישראל והדבר לא מתאפשר בדורנו, והדרך היחידה להתיר היא בתנאי שכל אחד יעבור באופן אישי גיור מלא, וכך פסק גם הרב שלמה זלמן אוירבך, הרב שלמה שמשון קרליץ והרב נסים קרליץ.
- הרב יוסף שלום אלישיב טען שיש לגייר אותם עוד לפני עלייתם לארץ הקודש בשעה שהרצון שלהם לעלות הוא בשיא התוקף ומוכנים לעשות כל הליך נצרך בשביל לעלות לארץ, וממילא קבלת המצוות שלהם תהיה בשלימות ובאמת, ואף אם לאחר שיעלו לארץ יתרופפו משמירת המצוות לגמרי, לגיור יהיה תוקף הלכתי.
התייחסות הרביעריכה
כאשר חסידי חב"ד הגיעו לאפריקה כשוחטים פנה הרב אברהם אבוש לאופר ושאל את הרבי אודות בני הקהילה, והרבי השיב לו שכיון שהדבר טעון בירור הלכתי, יש להתחמק מלהביע עמדה בנושא.
הרבי המשיך להימנע מלעסוק בנושא, ובשנת תשל"ז כתב לאחד מהעוסקים עם בני הקהילה שככל שחולף הזמן מתערבים בעיסוק בנושא יותר ויותר ענינים פוליטיים ומפלגתיים המקשים על הבירור ההלכתי בנושא, והדגיש שסיבה נוספת לא לעסוק בכך באופן פומבי היא מכיון שיש כאלו שיפרשו את הדברים הפוך מכוונתו, ואינו מתכוון כלל לשלול את העזרה והסיוע לבני הקהילה בגשמיות וברוחניות, אלא רק להתייחסות ההלכתית לגביהם[9].
עם זאת, הדגיש הרבי בהמשך במכתביו לרבנים, שאם רב הגיע למסקנה הלכתית, עליו לעמוד עליה בכל התוקף ולקיים את הנאמר 'אל תגורו מפני איש', ולהתמיד בכך אף אם לא נשמעים לדעתו[9].
בהמשך, לאחר ההעלאה המאסיבית של בני הקהילה, הורה הרבי בשנת תשמ"ג לרב אפרים וולף ששאל בקשר לקבלת תלמידים מקהילה זו לבית ספר למלאכה שיש להתנער בהחלט מקבלתם[10].
מבלי להתערב בדיון ההלכתי עצמו, הביע הרבי את דעתו כי אם לא היו מתערבים שיקולים פוליטיים, ואם באמת לכל העוסקים בזה היה חשוב טובתם של בני הקהילה ולא היו מנצלים את הדיון ההלכתי בשביל רווחים פוליטיים, היו מעודדים את כולם לעבור גיור לחומרא[9].
כאשר נשאל הרבי האם להתייחס אליהם ככת בפני עצמה (בדומה לכת השומרונית), השיב הרבי 'לא לרחק'[11]. בנוסף, כאשר עולה מאתיופיה שאינה דוברת עברית ביקשה ברכה, השיב הרבי 'לבדוק מזוזות'[12].
לפועל, הרבי עודד את מנהלי בתי הספר חב"ד לעמוד בתוקף על המשמר, וכאשר היה מוסד חינוכי שנסגר בעקבות מחסור בתלמידים בשל ההתעקשות על כך, בשעה שעבר מנהל המוסד לפני הרבי בחלוקת דולרים עודד אותו הרבי ואמר לו: "לפום צערא אגרא"[13].
על פי השמועה, הרבי הורה לחסידים שלא יעסקו בפומבי בנושא זה ולא יתווכחו עליו[14].
ראו גםעריכה
קישורים חיצונייםעריכה
- מכתב הרבי, נושא יהדות האתיופים הפך לענין פוליטי ומפלגתי, באתר חב"ד אינפו
- הגר"ע יוסף מבקש מהרבי: להורות לחסידים לקרב את האתיופים
לקריאה נוספתעריכה
- אני יהודי, הוצאת תורה אור, תשע"ח, עמ' 377-389 (סקירה הלכתית ודעת הרבי בנושא).
- "מעמדם האישי של בני העדה האתיופית", מאת הדיין הרב אברהם שרמן, תשע"ט.
הערות שוליים
- ↑ מכונים גם הפלאשים, ובטעות מכונים לעיתים בהכללה גם בני הפלאשמורה.
- ↑ הדבר נתון במחלוקת החוקרים האם מדובר בגולים יהודים (מעשרת השבטים) שהתיישבו באזור עוד בזמן בית המקדש הראשון (ישנן דיעות נוספות בנושא, ראה באתר "המכלול" בערך "מוצא ביתא ישראל") או קבוצה מתושבי המקום שאינה קשורה לקהילה היהודית, שהוקעה על ידי הכנסייה הנוצרית, פרשה ממנה וקיבלה את התואר 'יהודים' ככינוי גנאי (ראה בערך הנ"ל). ההתייחסות המקובלת אליהם על ידי רובם ככולם של פוסקי ההלכה, היא כקהילה ספק יהודית בעלת עבר ומנהגים המעוררים דילמות הלכתיות. למעט הרב עובדיה יוסף, שהסתמך על פסיקתם המוקדמת של הרדב"ז והמהריק"ש שחיו מאות שנים לפני שהתעורר הפולמוס בדבר עלייתם לארץ הקודש, רוב הפוסקים סברו שהאתיופים הם ספק יהודים שצריכים גיור. [ראה שו"ת "ציץ אליעזר" להגרא"י ולדנברג, חלק יב, סימן סו, עמ' קעט-קפ. הגר"מ שטרנבוך, בשו"ת תשובות והנהגות, חלק א, אבה"ע, סימן תשסז (פוסק שחייבים גיור, ומותרים להתחתן רק בינם לבין עצמם). הגר"מ פיינשטיין בקובץ הפרדס, תשרי תשמ"ה, עמ' 20. וכן דעת הגרי"ש אלישיב והגרש"ז אויערבאך (האתיופים ספק יהודים וצריכים לעבור גיור כדין. קובץ "מעמדם האישי של בני העדה האתיופית" מאת הרב אברהם שרמן, עמ' 13). וכן דעת הבד"צ של העדה החרדית ובראשם בעל ה"מנחת יצחק" (האתיופים צריכים גירות גמורה. ובנוגע לעניין יוחסין יש לחוש. שם, עמ' 12). יש לציין כי הרב שמואל בארי, יהודי תלמיד חכם שחקר ובדק את שאלת האתיופים במשך 16 חודשים בהם שהה באתיופיה בשליחות הסוכנות היהודית, כותב, ש"ישנם ראיות ברורות שהם אינם מזרע ישראל כלל וכלל, אלא באיזה זמן מן הזמנים, קיבלו עליהם מצוות מסוימות, ע"י השפעות שונות" (שם, עמ' 6-4, הערות 5-4, ועיין שם הערה 6.)]
- ↑ היה זה קודם התמנותו לרב הראשי, ובניגוד לעמדתם הברורה של הרבנים הראשיים שלא קיבלו את פסיקתו ודרשו שבני הקהילה יעברו גיור לחומרא. רק בשנת תש"פ אומצה דעתו באופן רישמי על ידי הרבנות הראשית.
- ↑ ומבחינה הלכתית אף טוב יותר, כיון שלא התערבו בגויים ונודעו בשמירה המוקפדת שלהם על חיי המשפחה.
- ↑ "'בני ישראל' מהודו מהו דינם לעניין נישואין", בתוך בני ישראל בהוצאת הרבנות הראשית, תשכ"ב.
- ↑ כשרות עדת "בני ישראל" מהודו הרב עובדיה הדאיה.
- ↑ מכתב מהרב פיינשטיין לרב ד' לוי מציריך, מובא בפסקי דין ירושלים, כרך ה, עמ' רע"ט.
- ↑ שו"ת תשובות והנהגות, חלק ב' סימן תרפ"ה.
- ↑ 9.0 9.1 9.2 יחס הרבי ליהודי אתיופיה
- ↑ ליקוט מענות קודש תשמ"ג, אות לג.
- ↑ מענה הרבי לרב גדליהו אקסלרוד באמצעות הרב חיים שלום סגל. השמועה אומתה מפי הרב אקסלרוד בשיחה טלפונית ט"ו תמוז תשפ"ב.
- ↑ תשובות ומענות ממלך המשיח תשנ"ב-תשנ"ד, תשנ"ג מענה י"ד, בתשורה חתונת אסולין-סבן.
- ↑ לרב אבשלום קיל שניהל את בית הספר חב"ד בקרית טבעון. כך גם היה עם ר' חיים לוין שפוטר על ידי משרד החינוך מניהול המוסד ביקנעם שבראשו עמד, בשל סירובו לקבל תלמידים אתיופים.
- ↑ כך לדוגמא הורה הרבי לרב שלמה מיידנצ'יק.