יצחק אביגדור אורנשטיין

הרב יצחק אביגדור אורנשטין נולד בשנת תרנ"ג בירושלים, לאביו הרב משה יהודה ליב אורנשטין ולאמו מרת רייזיל. הרב אורנשטין היה נצר למשפחה חב"דית חשובה. במשך מאה שנים שימשו הוא ואבותיו, ארבעה דורות לאחור, כממונים בכולל חב"ד בארץ הקודש. היה צאצא של ר' משה ואלאברינקי, מהעיר סלונים. בנו ר' אורי אורנשטיין ואלאברינקי, (מסלונים - צפת - ירושלים), היה הממונה הכולל הראשון בירושלים. כן, בנו ר' ישעיה אורנשטיין, נכדו ר' יעקב אורנשטיין, נינו ר' משה יהודה ליב אורנשטיין, ובן נינו ר' יצחק אביגדור אורנשטיין.

הפלאתו הייתה לא רק בזכות אבות, אלא בעקר בזכות עצמו, כאחד מבני ציון היקרים המסולאים בפז, אשר כל ימי חייו היו פרשה אחת של חיי תורה, עבודה ומסירות נפש בעד ירושלים וסביבותיה, ואשר עמד על משמרתו בהגנת ירושלים העתיקה ושריד מקדשנו "הכותל המערבי" עד יומו האחרון.

שנות צעירותו

בצעירותו למד בישיבותיה של ירושלים, ובהיותו צעיר כבר נתפרסם כתלמיד חכם מובהק ובעל כשרונות מופלאים. בין השאר למד בישיבת "אהל משה", והיה לאחד מהתלמידים המצויינים שם.

לאחר שכ"ק אדמו"ר הרש"ב ייסד את ישיבת תורת אמת חברון לפני מלחמת העולם הראשונה, עבר הרב אורנשטין ללמוד בה. למרות שלא למד קודם לכן את תורת החסידות, הצליח בזמן קצר לעלות במעלות החכמה של הלמודים העמוקים בתורת חסידות חב"ד. הוא המשיך בלימודיו ב"תורת אמת" עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה, אז נסגרה הישיבה.

מלחמת העולם הראשונה

מלחמה זו פגעה קשות בתושבי ירושלים, והוציאה את הרב יצחק אביגדור מספסלי הישיבה. בימים הטרופים ההם נתגלה כעסקן ציבורי פעיל והיה שותף בכל פעולות ההצלה שנעשו בירושלים בימים ההם. בזכות הנתינות הספרדית שאבותיו רכשו בכסף מלא, יכול היה להתהלך חפשי מפחד השוטר והז'נדרם התורכי אשר ארבו לכל צעיר יהודי כדי לגייסו לעבודות צבאיות. כך יכול היה לעזור לכמה מחבריו להמלט מידי התורכים.

כמו כן היה פעיל בעבודת ההצלה ל"מזי הרעב" שרבו אז בירושלים, ולנפגעים במגפות הדבר וטיפוס-הבהרות אשר פשטו בירושלים בשנות המלחמה.

חבר בועד המנהל של כולל חב"ד

במהלך ביקורו של אדמו"ר הריי"צ בארץ הקודש בשנת תרפ"ט, ביקר גם במשרדי 'כולל חב"ד' (בשכונת 'מאה שערים' בירושלים). הזדמנות זו נוצלה ע"י גבאי כולל חב"ד להפציר ברבי כי יאות לקבל על עצמו את נשיאות ה'כולל'. הרבי התנה את נשיאותו בקבלת בעלות מוחלטת על הכולל, מינוי אנשים מצדו בהנהלה ובנוסף לכך דרש שכל חברי הכולל יתחייבו לעמוד בתקנות שהוא יתקן. הנהלת הכולל הסכימה לכל התנאים. בשלב ראשון מינה כבא כוחו את הרב שלמה יהודה לייב אליעזרוב והשאיר את ההנהלה הקודמת על מכונה עד אשר ישלח את תקנות הכולל.

לאחר קבלת הנשיאות מצד הרבי, ערך מספר שינויים בהנהלת הכולל -ולצד בא כוחו הרב הרב אליעזרוב, הוסיף ומינה אישית גם את החסידים הרב דוד לבנון והרב אורנשטין כחברי ועד המנהל מטעמו. בכך החל למעשה למלאות למעשה את תפקידי אבותיו בכולל.

הרב אורנשטין רתם את כל מרצו וכישוריו כדי לנהל ולכלכל בתבונה את צרכי הכולל הותיק הזה, שנמסר לידו. בשרותו בכולל היה אב למאות משפחות עניים של הישוב החב"די, אלמנותיו ויתומיו.

בשנת תש"א היה שותף לייסד את אגודת חסידי חב"ד באה"ק ושמרכזה יהיה ירושלים, נסיון זה לא עלה יפה. היה זה מספר חודשים לפני שייסד אדמו"ר הריי"צ את אגו"ח באה"ק. אך בשנכאשר ייסד אדמור הריי"צ את אגו"ח, הצטרף הרב אורנשטיין לאגודה שהוקמה מחדש והיה חבר בה עד יומו האחרון.

הכותל המערבי

מפנה חשוב ורב ערך חל בחיי הרב אורנשטין לאחר מלחמת העולם הראשונה, עם כיבוש ירושלים בידי הבריטים. אז קמה התעוררות בקרב יהודי ירושלים לארגן את חייהם הציבוריים. רבים מיהודי העיר נחלצו ראשונים לעבודה זו.

בחודש תשרי תרפ"ט החלה פרשת הכותל המערבי, אשר תפסה מקום חשוב בחייו של הרב אורנשטיין. באותם ימים התקיימה אסיפה במהלכה הוחלט להקים ועדה שתפקח מקרוב על ענייני הכותל המערבי לטובת היהודים שבאו לפוקדו, אך זכויותיהם נפגעו מיחס הערבים והשלטון הבריטי. שם הוועדה נקבע ל"ועדת הכותל". בראש הוועדה מונה הרב אורנשטין.

בפרוטוקול שנרשם אז, נרשמו התפקידים שהוטלו עליו ועל 'ועד הפועל' שפעל לימינו: א. בכל ימות הכנוס (כלומר, התפלות) וזמני הכנוס עליו להמצא שם.

ב. במשך כל הזמן שהיהודים נמצאים שם, עליו להשגיח על הסדרים.

ג. עליו להתבונן על עבודתם של השמשים ולהביא לפני הועדה בזמן הכי קרוב הצעה מעובדת לסדור עניני ההכנסות של הכותל, ועל יסוד ידיעות קודמות.

ד. עליו לנהל פנקס ולרשום את כל המקרים בעלי ערך המתהווים על יד הכותל.

ה. עליו לעמוד בקשר עם המשטרה הנמצאת סביב הכותל, ואם אפשר גם עם שכיני המקום.

ו. במקרים מפריעים יוצאים מן הכלל עליו למסור לוועד הפועל של הועדה.

כן הוטלו עליו תפקידים ספרותיים, היינו, לאסוף את כל החומר הנדפס והידוע בעל פה ביחס לכותל במשך דורות, וכן להיות גם המזכיר של ועדת הכותל.

המשכורת שלו נקבעה ל-‏10 לא"י לחודש. אולם, הועדה עצמה התפרקה מיד אחרי גמר תפקידה, אך האחריות המדינית והקשר המעשי הכרוכים בפקוח על הכותל, נשארו בידי הועד הלאומי ואגודת ישראל, אשר גם שילמו את משכורתו.

תמורת סכום פעוט זה, "משכורת רעב", הוא עבד בעבודה קשה ומפרכת, אך הוא ראה בתפקידו האחראי, כמשימת קודש. עבודתו בכותל הייתה קשה ואחראית, וגם מסוכנת במדה מסויימת. "בימים ובמצבים היותר קשים לא החסרתי כמעט יום אחד מלבקר את הכותל, ולא פעם עמדתי בחזקת סכנת נפש, ולא היה דבר שמנע אותי מלמלאות את עבודתי בשלמות ובאמונה", כתב באחד ממכתביו לוועד העולמי. "העבודה היא גם קשה במובן הגופני, בשבתות אני נמצא בכותל מן הבוקר עד הערב, קרוב לשתים עשרה שעות ביום. יום יום אני נמצא על יד הכותל שעות אחדות. לבד זה הרי היא עבודה אחראית מאד לשמור על הסדרים בכותל ועל היחסים עם השכנים הערבים הגרים בסביבת הכותל, ואני חושב כי שמרתי כל הזמן על עבודתי ותפקידי באמונה.

"אבל, מצבי החומרי הוא כיום קשה מאד, כי משכרתי היא קטנה ביחס לצרכי הבית והמשפחה, וזה הכריחני לפנות אליכם בבקשה כי תתחשבו עם כל הנ"ל ותקציבו לי משכרת הגונה באופן שאוכל להתפרנס מזה".

הרב אורנשטין היה נשאר מדי שבת וחג ליד הכותל במשך רוב שעות היום. היות ובשבת נאסרה הקריאה בתורה ליד הכותל על ידי שלטונות המנדט, היו המתפללים נכנסים לבית בסמוך לכותל, וקוראים שם בתורה וחוזרים לכותל לתפלת המוסף. לאחר התפלה היה הרב אורנשטין שוהה בכותל עד הצהרים. אחר הצהרים היה חוזר לכותל ושוהה שם עד הלילה, עד שאחרון המתפללים היה עוזב את רחבת הכותל.

כרב מפקח, בא-כח הרבנות הראשית והמוסדות הלאומיים, היה הרב אורנשטין מקבל, בשם המוסדות, פני אישים חשובים ואורחים רשמיים שבאו לבקר ליד הכותל המערבי.

בעיר העתיקה

הרב אורנשטין נכנס לגור בעיר העתיקה בשנת ת"ש.

כשנכנס לגור בירושלים העתיקה, מצא במקום ישוב דל שהלך והצטמק, עד שהגיע בשנים האחרונות לאוכלוסיה דלה בת שלשת אלפי נפש. חלק גדול מהם היו עניים ודלים, וביניהם היה אחוז הזקנים גבוה. חלקם למדו בישיבות וחלקם הזדקקו למחלקה הסוציאלית של ועד הקהילה, ורק מיעוטם היו חנונים ופועלים שכירי יום, אשר מקום פרנסתם היה מחוץ לחומות.

הרבה מרץ וזמן הקדיש הרב אורנשטין למשימה שנטל עליו למשוך כוחות צעירים לרובע, לחזק את האוכלוסייה היהודית ולפתח במקום מקורות פרנסה. ביזמתו הוקם ועד של אישים שונים מהצבור הירושלמי שהכין תכניות להקים בתי מלאכה ותעשיית בית, לבנות בנינים משותפים על המגרשים הריקים בדרום הרובע סמוך לחומה, ולרכוש את החצרות שהיו לערבים באזור היהודי בעיר העתיקה, ובייחוד ברחוב הקראיים.

אולם, הקשיים היו גדולים, הכרת הנחיצות לפעולות אלה לא חדרה במידה מספקת להכרתם של המוסדות והצבור ולא נמצאו הכספים הדרושים, ומכל התכניות הגדולות לא יצא כמעט כלום. מובן מאליו כי אילו בוצעו התכניות לשיקום הרובע היהודי אפילו בחלקם, כי אז היה גורל הישוב היהודי בעיר העתיקה שונה לגמרי.

הרב אורנשטין דאג לקבל כסף לתמיכה בעניי העיר העתיקה ממקורות שונים. הוא קבל כספים מיהודי עשיר ששמר על עלום שמו, מאגודת "אחווה" שהוא היה אחד האחים המכובדים בתוכה, ומהמועצה הדתית של קהילת ירושלים.

הוא היה מקבל בביתו את העניים ונתן לכל אחד ואחד מהם את המגיע לו מדי יום ביומו והיה עסוק בכך במשך כמה שעות. אם כי דבר זה הכביד עליו מפאת שהיה עסוק בלימודיו ובמחקריו התורניים, קבל זאת עליו באהבה.

הרב אורנשטין פעל גם למען חיזוק המצב הרוחני של יהדות העיר העתיקה. לשם כך יסד ישיבה שנקראה "מדרש שמואל" על שם כ"ק אדמו"ר מהר"ש, וטובי האברכים בעיר למדו בה בשעות הלילה.

עינם של הבריטים הייתה צרה בפעולותיו הרבות לביצור החיים היהודיים ברובע היהודי, וכך, במחצית חודש טבת תש"ח יצא הרב אורנשטין את העיר העתיקה לסדר את עניני "כולל חב"ד", ועניני חברת "הכפר העברי". בבואו לוועד הקהילה כדי להצטרף לשיירה כדי לשוב לביתו בירושלים העתיקה, הופתע מרה משחסמו האנגלים לפניו את הדרך ולא נתנו לו לחזור לביתו, בטענה שתפקידו ליד הכותל המערבי הסתיים, ואין לו מה לעשות עוד בעיר. משטען ששם ביתו, הודיעו לו שיעבירו אליו את אשתו וילדיו.

העובדה שלא יכול היה לחזור לירושלים העתיקה, ציערה אותו מאד, והוא עשה מאמצים כבירים לחזור לביתו. על אף עצת ידידיו הרבים ועל אף תחנוני אמו הזקנה לכולם היה אומר ועונה: "שם מקומי, בין אחי לסבל, ולא פה. הלא חיים שם, ברוך השם יהודים רבים ועיר שלמה נלחמת ועומדת על נפשה".

לאחר מאמצים רבים ובלתי פוסקים מצדו ומצד גורמים חשובים אחרים כמו הרב הרצוג ונשיא הועד הלאומי דאז מר יצחק בן-צבי, הורשה הרב אורנשטין לשוב לביתו.

מלחמת העצמאות

בתחילת המצור הערבי על העיר העתיקה בימי מלחמת-העצמאות, הוזמן לירושלים החדשה בקשר לענייני ה"כולל" אך לא נעתר להפצרות ידידיו להישאר עימם, בייחוד לאחר שנודע לו שביתו פוצץ ובנו נפצע. אחרי מאמצים רבים מצדו ושתדלנותם של אישים דגולים, כמו יצחק בן-צבי והרב הרצוג, בפני השלטונות הבריטיים, הורשה לו לחזור לעיר העתיקה. לידידו בארצות-הברית, ששאל אותו למה דווקא התעקש לרדת למקום-הסכנה, ענה: "אם נגזר על מאן-דהוא לעלות קרבן על קדושת ירושלים העתיקה ומקומותיה הקדושים הרי אני מחויב בכך מכל אדם אחר". ביתו, שעמד על הגבול בין הרובע היהודי ובין הרובע הערבי ושימש עמדה לאנשי-המגן, נחרב כולו ועלה באש על ספרייתו הגדולה וכתבי-היד החשובים שלו.

הרב אורנשטין התייצב מיד בשורת ראשוני המגינים ונתמנה למנהל העניינים האדמיניסטרטיביים של תושבי הרובע. במשך שלושת החודשים שבהם כיהן בתפקיד זה, הראה את יכולתו בהסדרי עבודה, הגנה, ועידוד הרוחות בכלל, ולמעשה היה האחראי לכל שטחי-החיים. יומיים לפני נופלו, סייע בידיו ממש להביא לקבורה במגרש בתי-מחסה את מגיני הרובע שנפלו באותו שבוע, והוא, כאבי "היישוב הישן", אמר את ה"קדיש" האחרון על קברם.