הולכה שלא ברגל

הולכה שלא ברגל (או פשיטת יד בלשון התלמוד ירושלמי) הוא כינוי למצב שבו פעולת הולכת הדם, (העבודה השלישית מתוך אחת מארבעת חלקי שלבי הקרבת קרבן בבית המקדש, (שהם שחיטה, קבלה הולכה, זריקה), לא התבצעה בצורה הרגילה של "הליכה" - ברגל, אלא באמצעות הושטת יד, או בצורה אחרת.

ביסוד השאלה עומד הספק האם ה"הולכה" היא רק פעולה טכנית כדי לבצע את פעולת ה"הליכה" שמשמעותה האמיתית היא רק "לקרב" את הדם אל המזבח, אך אפשר גם לבצעה בדרכים אחרות כמו למשל העמדת שורה של בני אדם שיעבירו זה לזה בהושטת יד, או אותה הולכה שהתורה דורשת היא הליכה רגלית.

ההשלכות ההלכתיות שלא ההנחה - שגם נקבעת כמסקנה - עשויים להשפיע לשני כיוונים שונים: מצד אחד ניתן לקבוע שאם ההולכה שלא ברגל לא נחשבת ל"הולכה", הקרבן פסול או לחילופין יש צורך לחזור ולבצעה בהליכה רגלית. מצד שני ניתן גם לקבוע שמכיון שההולכה שלא ברגל לא נחשבת הולכה, הרי זה כאילו "נעשית מאליה", ואם כן גם אם זר עשאה או שעשאה כהן במחשבת פסול - אינה נפסלת, וניתן לחזור ולבצעה כראוי.

הספיקות הבסיסיים

באופן כללי השאלה נחלקת לשניים:

1) האם ה"הולכה שלא ברגל" נחשבת "הולכה". על כך קבע עולא בשם רבי יוחנן - שההולכה אינה נחשבת להולכה.

2) האם חלים על "הולכה שלא ברגל" הלכות פסול, כגון עבודה על ידי זר, או אם הכהן חשב מחשבת פיגול בעת ההולכה. ועל כך קיימת מחלוקת הלכתית אם אפשר לתקן את הנזק שנעשה על ידי הולכה פסולה, בין אם ההולכה נעשתה על ידי זר ובין אם נעשתה "שלא ברגל". קביעה זאת שנויה במחלוקת.

בתורת הרבי

מחבר ספר "נזר הקודש" ששלח את ספרו לרבי הקשה על לשון הרמב"ם שפסק "והולכה שלא ברגל אינה הולכה לפיכך כהן גדול שקיבל את הדם ועמד במקומו וזרקו למזבח נפסל הזבח" מדוע משתמש הרמב"ם בדוגמה של כהן גדול, הרי בהלכה זאת אין כלל חילוק בין כהן גדול לכהן רגיל.

הוא קיבל על כך מענה באגרות קודש, כי אחד מהנקודות שאותם רוצה הרמב"ם להדגיש בפירושו שם הוא כי גם ב"הולכא זוטרתא" כלומר בשוחט בצד המזבח ושוחט, שדרכו לעשות את הקרבן בלי הולכה (כיון שאין בכך כל צורך טכני ומעשי), עם כל זה נדרשת ממנו הולכה מיוחדת לשם המצווה. ועל כך הביא הרמב"ם את הכהן גדול כדוגמה לאדם שדרכו לקצר בהליכה, "שדרכו לקצר בדרכו בהולכתו הדם. והאברים מקבלם ועומד במקומו וזורקם" אף הוא - "שקיבל את הדם ועמד במקומו וזרקו למזבח נפסל הזבח.".

כראיה לכך שדרכו של הכהן גדול לקצר, מביא הרבי את המשנה ביומא "בא לו אצל פרו, ופרו היה עומד בין האולם ולמזבח, ראשו לדרום ופניו למערב, והכהן עומד במזרח ופניו למערב וסומך שתי ידיו עליו ומתודה", ואת ביאור הגמרא על כך "משום חולשא דכהן גדול".

חולשתו של הכהן גדולה גם מוזכרת במשנה במסכת תמיד כאדם שצריך עזרה פיזית בעת עבודתו: "בִּזְמַן שֶׁכֹּהֵן גָּדוֹל רוֹצֶה לְהַקְטִיר, הָיָה עוֹלֶה בַכֶּבֶשׁ וְהַסְּגָן בִּימִינוֹ. הִגִּיעַ לְמַחֲצִית הַכֶּבֶשׁ, אָחַז הַסְּגָן בִּימִינוֹ וְהֶעֱלָהוּ", ופירש רבי עובדיה מברטנורא "למחצית הכבש - וכבר נתייגע קצת".

הרבי אף מוסיף ומביא אפשרות שונה לגמרי לכך שדרכו של הכהן גדול לקצר בהליכה ולהעדיף זריקה ידנית, לפי אפשרות זאת דווקא כוחו הגדול של הכהן הגדול הוא זה שגורם לו להסתפק בזריקה ידנית ללא קרבה למקום המזבח, וכלשונו "שזריקה למרחוק תלויה בכח האדם" וכהן גדול גדול מאחיו בכח .