תקנות ליאזנא
תקנות ליאזנא הינן סדרת תקנות שפורסמו בזמן נשיאותו של אדמו"ר הזקן, שנועדו להגביל את הגעתם של החסידים לליאזנא.
הרקע לתקנות
עד שנת תקל"ז היו רבי מנחם מנדל מהורודוק, אדמו"ר הזקן, רבי אברהם מקאליסק, ורבי יששכר בער מליובאוויטש נשיאי החסידות בליטא ורוסיה הלבנה. בתקל"ז עלו רבי מנחם מנדל מהורודוק ורבי אברהם מקאליסק לארץ ישראל, בתקופה ההיא הר' יששכר בער פרש מתפקידו והיה לחסיד של אדמו"ר הזקן כך שאדמו"ר הזקן ניהל לבדו את תנועת החסידות בליטא ורוסיה הלבנה[1]. במשך שמונה שנים התפתחה החסידות לממדים עצומים ואלפי חסידים הגיעו מידי חודש להתדפק על דלתותיו של אדמו"ר הזקן, לבקש ממנו עצות ולקבל ממנו הדרכות בעבודת ה'.
זרם החסידים שהלך והתגבר, הפך את קבלת החסידים ליחידות פרטית למשימה בלתי אפשרית, וזקני החסידים התכנסו כדי לטכס עצה כיצד להפחית את עומס המבקשים להיכנס ליחידות, ובסופו של דבר הוציאו רשימת תקנות מגבילות, שקיבלו את השם 'תקנות ליאזנא' מכיון שתוקנו כאשר התיישב אדמו"ר הזקן בליאזנה בשנת תקמ"ג[2].
בכלל, אדמו"ר הזקן אהב מאוד את הסדר, ודרש מחסידיו להיות מסודרים[3], ודבר זה התבטא גם בכך שעודד את התקנות שפרסמו זקני החסידים, ודרש מהחסידים לנהוג על פיהם.
התקנות הראשונות התפרסמו בשנת תקמ"ג, ובשנת תקנ"ח התפרסמו התקנות מחדש עם תוספת של כמה תקנות חדשות[4].
התקנות
- כל חסיד רשאי להגיע רק פעם אחת בשנה לליאזנא[5].
- חסיד שהיה פעם אחת אצל הרבי, רשאי להגיע רק בשבתות 'מברכים'.
- אין להגיע בחודשים חשון וניסן לליאזנא.
- קודם הכניסה אל הרבי ליחידות יש לשכור דירה בעיר למשך שבועיים, ולעסוק בהכנה לכניסה ליחידות.
- אין לאף אחד מהבאים לליאזנא להתארח על דעת עצמו, אלא רק באמצעות הממונה.
- כתיבת הפיתקה עם בקשת הברכה מהרבי, צריכה להתבצע בבית, קודם הנסיעה לליאזנא[6].
שמירת התקנות
אדמו"ר הזקן כתב בתוקף לחסידים שישמרו על קיומם של התקנות: "עתה הפעם באתי בגזירה חמורה שוה לכל נפש מאנ"ש הנוסעים למחננו, באם שיעבור על אחד מכל התקנות האלו בשאט נפש - ונלכדה נפשו במצודת החרם"[7].
במכתב אחר, אדמו"ר הזקן מוסיך וכותב לגבאים והמתעסקים עם האורחים הבאים לליאזנא: "אליהם הוכפלה בקשתי בכל לב ובכל נפש, להשגיח בעינא פקיחא, לפקח פיקוח נפשי ממש, לעצור בעם ה' הנוסעים למחננו, ולהזהירם בנפשם שלא להיות לי למורת רוח ולעגמת נפש בנסיעה שלא בזמנה".
ביטול תקנות ליאזנא
בתקנות שהתפרסמו בשנת תקנ"ו[8], היו החמרות בחלק מההגבלות[9], אך באופן כללי ההגבלות הוקלו בהרבה, ובראשם - החסידים הורשו להגיע פעמיים בשנה.
לא נשתמרו בידינו עדויות עד כמה שמרו החסידים בהקפדה על קיום התקנות, אך מה שידוע לנו[10] הוא, שביום השנה לשחרור וגאולת אדמו"ר הזקן ממאסרו, בי"ט כסלו תק"ס - כבר בטלו לחלוטין[11].
ראו גם
- אגרות קודש אדמו"ר הזקן (קה"ת, תש"מ. תשמ"ז. תשפ"א) ע' נג. עה.
הערות שוליים
- ↑ מבוא לאגרות קודש אדמו"ר הזקן (הוצאת תשע"ב) עמ' 41.
- ↑ שם עמ' 35.
- ↑ "ראשית דרכי החסידות היא עבודה בסדר והדרגה" (ספר השיחות ת"ש עמ' 152). "הבעל שם טוב היה מסוד, הרב המגיד ממעזריטש היה מדקדק על סדר, ורבנו הזקן לימד חסידים להיות מסודרים" (אגרות קודש אדמו"ר הריי"צ חלק ג' עמ' תד).
- ↑ כתבי היד האורגינאליים של התקנות עליהם חתומים זקני החסידים נמצאים באוצר כתבי היד של אדמו"ר הריי"צ שבספריית ליובאוויטש.
- ↑ מלבד ארבע מועדים בשנה בהם כולם יכולים להגיע לליובאוויטש, ובלבד שיהיה להם מספיק כסף לקנות אוכל ולשכור מקום לשינה: שמחת תורה, שבת חנוכה, פורים, ושבת שובה.
- ↑ בספר 'מאה שערים' הובאה תקנה נוספת, שבהיות ורבו הטעויות סופרים ב'הנחות' של מאמרי הדא"ח מאדמו"ר הזקן, כל אחד ואחד מהחסידים שמגיע לרבי מחוייב להביא יחד עימו את כל כתבי היד שברשותו, על מנת שאחיו של אדמו"ר הזקן יגיה אותם מטעויות, ובאם לא יביא את כתבי היד שברשותו - לא יניחו לו להיכנס ליחידות.
- ↑ ספר התולדות אדמו"ר הזקן חלק ד' עמוד ע'.
- ↑ התקנות התפרסמו ביום שני כ"ז אדר ראשון תקנ"ו.
- ↑ החסידים לא הורשו להגיע בשבת חנוכה, כל אחד מהרוצים לנסוע לליאזנא צריך קודם לכן לשאול שלושה מזקני החסידים בעירו, ורק באם לא ימצאו תשובה לשאלתו יורשה לנסוע, ועוד.
- ↑ שיחות קודש תשי"ז, עמ' קמג.
- ↑ בספר תולדות חב"ד ברוסיה הסובייטית מייחס הרב שלום דובער לוין את ביטול התקנות, לכך שאז החל הסכסוך בין אדמו"ר הזקן לרבי אברהם מקאליסק, והיו שהפסיקו להכיר בו כנשיא החסידות הכללית אלא נשיאה של תנועת חב"ד בלבד, וממילא מספר החסידים שנסעו אליו ירד.