משתמש:חיים נהר/פסוקים ואימרות במבט החסידות

		הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה אתם מתבקשים שלא לערוך ערך זה בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניחי התבנית.
		אם הדף לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך רצוי לתת קודם תזכורת בדף שיחת הכותבים.	שיחה

הרבה פסוקים ואמרות מקבלים גוון יחודי במבט תורת החסידות.

תפלה

• "אדון עולם" - בגימטריא "אין סוף", שהוא בחינת הרצון העליון לפני שנברא העולם, שהוא אין סוף. הוא מופיע ברמז לומר, שבעולם הזה ה'אין סוף' הוא בהעלם.
• "ואחרי ככלות הכל לבדו ימלוך נורא" - מבאר אדמו"ר הרש"ב: קטע זה נאמר על הגילוים דלעתיד לבוא שיאיר בחינת העצמות דאור אין סוף כמו שהוא מרומם לבדו. והעולמות לא יהיו במציאות דבר בפני עצמם כי אם יהיה הכל אלקות ובפרט בנשמות ישראל שיהיו בבחינת ונחיה לפניו כו’.
• "אדיר במרום השם" זהו בחינת חכמה, שאדיר במרום י' זהו "אבי" בחינת אב שהוא חכמה.
• "אדירים משברי ים" - הם מבחינת ספירת הבינה שהם בראשי תיבות אמ"י - בחינת הבינה.
• "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" - נאמר לאחר הפסוק הראשון של קריאת שמע ומשמעו הוא יחודא תתאה לעומת פסוק הראשון של קריאת שמע שהוא בבחינת יחודא עילאה.

תורת הנגלה

• "אדם מועד לעולם, בין ער בין ישן", ועל כן הוא משלם נזק כמועד. הטעם לכך, שכל תנועה של האדם, בין אם היא מתוך בחירה בין אם היא לא מתוך בחירה, היא תנועה רצונית. גם התנועה שבעת השינה, היא באה מן הדמיון שנשאר בגידי הרצון בעת השינה.
• "תורה צוה לנו משה מורשה קהילת יעקב" - אמרו חז"ל (ברכות נ"ז) "אל תקרי מורשה אלא מאורסה" ומפרש בספר מאה שערים: "אל תקרי מורשה" - לימוד התורה אינו כמו ירושה שאינה דורשת שום הכנה. "אלא מאורסה" - כשם שאירוסין בא ע"י קידושין, כך על האדם לקדש ולהכין עצמו ללימוד תורה, ורק אז תשתמר בקרבו.
• "אם בחוקותי תלכו" - 'אם' זה הוא לשון תחנונים כמאמר רז"ל, שכוונתו - הלואי בחוקותי תלכו. וזה שהקב"ה כביכול מתחנן לפניהם שישמרו את התורה - זה עצמו מסייע ונותן כח לאדם שיעמוד בבחירתו הטובה. ועוד זאת: אשר בחוקותי - תלכו; שנעשית הנשמה מהלך.
• "המצטער פטור מן הסוכה" אדם שמצוות סוכה גורמת לו צער - פטור מן הסוכה. ופירשו חסידים: "המצטער" - מי שציווי של הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו מסוגל לגרום לו צער - "פטור מן הסוכה" - אינו ראוי לשבת בתוך האור אלוקי נעלה שישנו בסוכה.
• "השמע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך" - "אתה" - כינוי לכנסת ישראל, נשמת האדם שהיא חלק אלוקה ממעל ממש. וזאת היא חובת התפילה, "לשמוע" ולהתבונן בתפלת הנשמה, היינו, שהאדם ירגיש שלא הגוף שלו הוא המתפלל אלא תפלתו היא רק רינת וזמרת הנשמה.
• "אשר נתן לנו את תורתו" ביאר אדמו"ר הזקן - שנתן לנו את תורתו והלביש בה רצונו וחכמתו יתברך הרי זה כאלו נתן לנו את עצמו כביכול. כמו שאמרו חז"ל: "אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד".
• "ואהבת את הגר לתת לו לחם ושמלה" - גר היינו ההנפש האלוקית, לחם - תורה, שמלה - מצוות.
• "ואהבת לרעך כמוך" הוא הכתוב במקרא המצווה על מצוות אהבת ישראל. מבואר בכתוב זה, שענינו הוא כמו שאין אדם רואה חוב לעצמו, שאף שיודע פחיתותו, אין הדבר תופס מקום אצלו מחמת האהבה שאוהב את עצמו, כך צריכה להיות אהבה זו לזולת מישראל.
• "וחיי צער" היינו הניצוצות של קדושה שנפו לתון הקליפות, שהם נתונים בצער גדול תחיה עליך לחיות ניצוצות אלו, להעלותם לקדושה (תחייה אל תקרי אלא בח' פתוחה).
• "ויחפרו עבדי יצחק בנחל וימצאו שם באר מים חיים" מפרש כ"ק אדמו"ר שליט"א: בכל יהודי ישנו "באר מים חיים" אלא שלפעמים מכוסה הוא בטיט. הכתוב מלמדינו, יש לחפור בטיט, ולהתעסק עם הזולת עד שמגלים "מים חיים".
• "ויישק יעקב לרחל וישא את קולו ויבך" (פרשת וישלח). מבאר אדמו"ר הזקן בתניא: רחל אימנו היא כנסת ישראל, מקור כל הנשמות. יעקב אבינו שמידתו היא מידת הרחמים, נושא את קולו למעלה, אל מקור הרחמים, ובאמצעות בכיו מעורר רחמים על נשמות ישראל הנמצאים בגלות, שיתעלו חזרה לשורשם וידבקו בחזרה עם הקדוש ברוך הוא בבחינת נשיקין, כמו שכתוב "ישקני מנשיקות פיהו".
• "וירא יעקב כי יש שבר במצרים" אומר המגיד ממעזריטש נ"ע: יעקב ראה כי במסגרת שבירת הכלים נשברו הכלים ונפלו ניצוצות למצרים, ובמסגרת עבודת הבירורים חש יעקב לתקנם, ואכן במסגרת גלות ישראל שם נתבררו 202 ניצוצות.
• "זכור ימות עולם", ומפרש אדמו"ר הריי"צ נ"ע: הדורות של חסידים הראשונים הם בבחינת "ימות עולם" - ימים נצחיים, ואותם יש לזכור תמיד.

תורת הנסתר

• "שכר מצוה מצוה" - ביאר אדמו"ר הזקן בשנת תקנ"ה: המצוה בעצמה היא השכר. התגלות עצמות המצווה - תהיה רק לעתיד לבוא, אבל זהו ה"קרן" הקיימת של המצוה. אמנם, גם את "פירותיה" של המצוה אדם אוכל בעולם הזה, ובכל מצוה ומצוה הוא לפי ענינה, שכאשר היהודי זקוק לדבר הקשור למצווה עליה מקפיד (לדוגמא: אוכל, בשכר הקפדה על כשרות) - הוא נענה מן השמיים.

• מספר הרב שלום בער בוטמן: בפריז אמר הרבי: "רבי אומר, איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם". ישנו כלל שכאשר נאמר "רבי אומר" הכוונה היא שבא לחלוק על התנא הקודם. ומדוע כאן נאמר לשון זה, כאשר אין כל מחלוקת. והסביר הרבי: במאמרו "כל שהיא תפארת לעושה ותפארת לו מן האדם, והווי זהיר במצווה קלה כבחמורה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות" חולק רבי על כל 'הנחות' העולם! היינו, שכאשר רבי כתב את המשנה הוא הפך להיות בר-פלוגתא של העולם לכן מובן הלשון.

• ר' אלעזר יהיב פרוטה לעני והדר מצלי. וביאר אדמו"ר המהר"ש: התפילה, הרי, צריכה להיות בחיות, ועל ידי שנותנים צדקה לעני קודם התפלה ומחיים אותו - מתווספת חיות רבה לנותן הצדקה בתפילתו האישית. מספרים, כי אדמו"ר הרש"ב היה תר אחרי עני קודם התפילה, על מנת לתת לו צדקה.

• צו את בני ישראל (במבדבר כ"ח, ב'). מבאר אדמו"ר הצמח צדק: צו הוא ציווי המלך, וגם לשון צוותא וחיבור. ושני הפירושים אחד הם, כי על-ידי ציווי המלך אל העם, יש התחברות העם אל המלך במה שבטלים אליו ומקיימים ציוויו ופקודותיו. וכמו כן למעלה - המצוות הם ציווי המלך, ועל ידי קיום המצוות יש התחברות של המקיימים - עם ישראל עם אלוקות. אותו פסוק עוסק בקרבנות, אך כיוון שאמרו חז"ל "כלמקום שנאמר צוו - זהו לדורות", הרי שגם כיום כאשר חרב בית המקדש יש דרך להתחבר עם אלוקות על-דרך ה"צו" הנוכחי - וזה תפילין. (אור התורה פרשת פנחס עמ' א'תתק"כ)

• איתא בזהר חלק ג' דף ק"ח: עשייה לעילא, ומפרש אדמו"ר הריי"צ - עשייה מוסיפה ב"לעילא", על ידי ירידת הנשמה לעולם הזה וקיום מצוות, נפעלת גם עלייה וחיות באצילות. הסיבה לכך היא, מכיון שבריאת כל העולמות, היא מפני רצון ה' שתהיה לו דירה בתחתונים, לפיכך כשרצון זה בא לידי פועל, הרי נוסף חיות וגילוי אור בכל העולמות.

• מצות יאכל את שבעת הימים (בא יג, ז). אדמו"ר הזקן פירש: להאכיל מצה שהוא מוחין דאבא, את שבעת הימים, שהם ז' מדות, דהיינו להמשיך ביטול בכל ז' המדות.

• אמרו חז"ל מי שיש לו מנה רוצה מאתיים, יש לו מאתיים רוצה ארבע מאות (קה"ר פ"א, יג. פ"ג, יו"ד. רמב"ן ובחיי ס"פ חיי שרה. ועוד). כ"ק אדמו"ר שליט"א הרבה לצטט אמרה זו, והדגיש את פירוש ספרי המוסר על אמרה זו: השמח בחלקו ברוחניות אינו דבר טוב, על כל אחד לרצות לשאוף קדימה, גבוה, למעלה יותר. במכתב לשבועון כפר חב"ד לרגל גליון החמש מאות, מצטט הרבי מאמר זה, וכותב "וממספר חמש מאות - ייזכו למספר אלף וכו'", כי גליונות של הפצת המעיינות, אף בהם צריך לשאוף למעלה יותר. הרבי גם הדגיש כי האדם "אינו מסתפק במנה כמקודם". ככל שיש יותר אוכל - התיאבון גובר, ואם נתעלה בדרגתו, קפיצתו צריכה להיות יותר גבוהה. יש להכפיל את ההישגים ברוחניות, ולעלות בקודש - במספר התוספת.

קישורים

• "מי שיש לו מנה וכו'" באגרות קודש