פרשת העקידה

א וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. ב וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ. ג וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים. ד בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק. ה וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד כֹּה וְנִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם. ו וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת עֲצֵי הָעֹלָה וַיָּשֶׂם עַל יִצְחָק בְּנוֹ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ אֶת הָאֵשׁ וְאֶת הַמַּאֲכֶלֶת וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו. ז וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל אַבְרָהָם אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי בְנִי וַיֹּאמֶר הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה. ח וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֱלֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו. וַיָּבֹאוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים וַיִּבֶן שָׁם אַבְרָהָם אֶת הַמִּזְבֵּחַ וַיַּעֲרֹךְ אֶת הָעֵצִים וַיַּעֲקֹד אֶת יִצְחָק בְּנוֹ (יכוין בשם אברהם אבינו ע"ה בעל החסד עקד את יצחק בנו שהוא גבורה, כך הקב"ה עקד ויעקוד את כל שונאינו ומקטרגינו, מעלינו ומעל כל בית ישראל, וכן יהי רצון) וַיָּשֶׂם אֹתוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ מִמַּעַל לָעֵצִים י וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת יָדוֹ וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט אֶת בְּנוֹ. יא וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ ה' מִן הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. יב וַיֹּאמֶר אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָּה כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי. יג וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ. יד וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא ה' יִרְאֶה אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ה' יֵרָאֶה. טו וַיִּקְרָא מַלְאַךְ ה' אֶל אַבְרָהָם שֵׁנִית מִן הַשָּׁמָיִם. טז וַיֹּאמֶר בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם ה' כִּי יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידֶךָ. יז כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו. יח וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי. יט וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ יַחְדָּו אֶל בְּאֵר שָׁבַע וַיֵּשֶׁב אַבְרָהָם בִּבְאֵר שָׁבַע.

בראשית כב, י-יט

פרשת העקידה הינה פרשה המתארת את נסיון העקדה של אברהם אבינו. פרשה זו נאמרת לאחר אדון עולם.

אמירתה

אדמו"ר הזקן כותב בשולחן ערוך הרב[1], אשר טוב לומר בכל יום פרשת העקידה, בכדי לזכור זכות אבות[2] וכן בכדי להכניע יצרו לעבודת ה' כפי שמסר יצחק אבינו את נפשו.

אדמוה"ז מבאר[3] מדוע פרשת העקידה הינה בתחילת התפילה, ומביא כי צריך לומר את הפרשה בין היתר במטרה שאדם יכניע יצרו לעבוד את הקב"ה. אך עם זאת, לאור כך שבמהודרה השלישית השמיט אדמוה"ז את הטעם של המסירות נפש, נראה כי הטעם לאמירת פרשת העקידה בתחילת התפילה היא משום שסדר התפילה הוא במקביל לסדר עבודת הקרבנות, ובתחילת סדר הקרבת הקרבנות בבית המקדש היו שואלים: "האם האיר פני כל מזרח עד שהוא בחברון, והוא אומר הן"[4]. המפרשים פרשו[5], ש"אומרים לו עד חברון, בכדי להתברך בזכרון חברון בגלל המכובדים השוכבים שם על כולם השלום, וכן אמרו להזכיר זכות ישני חברון". ובתחילת התפילה שהיא במקום העבודה, אכן מתחילים בזכות אבות.

בראש השנה קוראים בתורה את פרשת העקידה, משום שבראש השנה נפקדה שרה[6].

כאשר אומרים תחנון, מוסיפים לפני פרשת העקידה: "אֱ-לֹהֵינוּ וֵא-לֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, זָכְרֵנוּ בְּזִכָּרוֹן טוֹב לְפָנֶיךָ, וּפָקְדֵנוּ בִּפְקֻדַּת יְשׁוּעָה וְרַחֲמִים מִשְּׁמֵי שְׁמֵי קֶדֶם, וּזְכָר לָנוּ ה' אֱ-לֹהֵינוּ אַהֲבַת הַקַּדְמוֹנִים אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ, אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד וְאֶת הַשְּׁבוּעָה שֶׁנִּשְׁבַּעְתָּ לְאַבְרָהָם אָבִינוּ בְּהַר הַמּוֹרִיָּה, וְאֶת הָעֲקֵדָה שֶׁעָקַד אֶת יִצְחָק בְּנוֹ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, כַּכָּתוּב בְּתורתך:".

מעלתה

אדמו"ר הזקן מבאר באגרת הקודש[7] על מעלת העקידה. והרי פרשת העקידה אומרים בכל בוקר לפני התפלה, כהקדמה לתפלה שהיא יסוד העבודה של כל היום – שעיקר המעלה בזה היא "שאברהם אבינו ע"ה עשה זאת בזריזות נפלאה, להראות שמחתו וחפצו". כלומר, שאף שמצד הטבע וכולי, מכל מקום, בידעו שזהו רצונו וכוונתו של הקב"ה, עשה זאת בשמחה.

בתורת החסידות

בשיחת שבת פרשת בשלח, ט"ו בשבט, תשכ"ג[8], מביא הרבי את החילוק שבין המהדורה הראשונה למהדורה השנייה, בנוגע לטעם אמירת פרשת העקידה בכל יום – שבמהדורה הראשונה נאמר "כדי לזכור זכות האבות לפני הקב"ה וגם כדי להכניע יצרו לעבוד השי"ת כמו שמסר יצחק נפשו", ובמהדורה השניה נאמר רק "לזכור זכות אבות".

שמסירות נפש הוא עניין של ביטול במציאות, שזוהי מדריגה בעבודת ה', שאינה נוגעת כל כך להנהגה בפועל[9], כי, אף על פי שמבואר בתניא[10] הטעם ש"צוה משה רבינו .. לדור שנכנסו לארץ לקרות ק"ש פעמיים בכל יום לקבל עליו מלכות שמים במסירת נפש .. משום שקיום התורה ומצוותי' תלוי בזה שיזכור תמיד ענין מסירת נפשו לה' כו'", מכל מקום, הרי יכול להיות קיום התורה והמצוות גם ללא התעוררות רגש המסירות נפש, כמבואר בתניא[11] בענין "לא עבדו"[12], שעומד על קיום התורה והמצוות ללא התעוררות אהבה ויראה[13], כי אם מצד אהבה המסותרת שבלב כללות ישראל, שזהו "זכות אבות", שהרי האהבה המסותרת היא "ירושה לנו מאבותינו"[14]. ולכן, במהדורה ב', שאדמו"ר הזקן מזכיר ענין זכות אבות בלבד, ללא ענין המסירות נפש, כלומר, שעבודתו היא בקיום התורה והמצוות מצד האהבה המסותרת בלבד, ולא באופן שיוצא ממציאותו, ועד שנקרא "לא עבדו", בגלל שנשאר כפי טבעו. אבל במהדורה ראשונה, שאדמו"ר הזקן מזכיר גם ענין המסירת נפש של יצחק – ובמילא גם בענין זכות אבות שמזכיר כאן כוונתו היא לא רק לאהבה המסותרת, אלא גם למדריגת עבודת האבות באופן של מרכבה, שהוא הביטול במציאות (מסירות נפש).


הבהרה: המידע בחב"דפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.

הערות שוליים

  1. אורח חיים ח"א, הלכות השכמת הבוקר, סעיף א'.
  2. במהדו"ק סי"א נכתב טעם נוסף. וראה אג"ק ח"ג ע' רסג.
  3. שולחן ערוך מהדורא קמא, סי' א ס"י, מב"י ס"ה.
  4. מסכת תמיד ג,ב, ובתחילת פרק ג במכסת יומא.
  5. פירוש המשניות להרמב"ם יומא שם.
  6. שולחן ערוך, אורח חיים חלק ד', הלכות ראש השנה.
  7. סכ"א (קלג, סע"א).
  8. ראה תורת מנחם לו, שנת תשכ"ג - חלק שני.
  9. דוגמת האמונה
  10. סוף פרק כ"ה.
  11. סוף פרק ט"ו.
  12. מלאכי ג, יח.
  13. ועאכו"כ ללא התעוררות רגש המס"נ
  14. תניא רפי"ח.