כח ההיולי
|
ערך זה מועמד לפיצול: ערך זה גדול מאוד או שהוא עוסק במספר נושאים. ייתכן שפיצול הערך לערכי משנה יקל על הקריאה ועל איתור מידע רלוונטי. | ||
| אתם מוזמנים לדון בדף השיחה בהצעה לפצל את הערך. הערה: לחלק ל:1. כח ההיולי של ארבעת היסודות. 2. כח ההיולי בחסידות (ממוצע בין אין ליש). | |||
|
יש לשכתב ערך זה. ייתכן שהערך מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים. | ||
| אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה. | |||
היולי הוא מושג שטבעו חכמי יוון, ומשמעותו: החומר הבסיסי המאפשר את קיומם של ארבעת היסודות. החומר ההיולי אינו יסוד בפני עצמו, כיוון שהוא מציאות מופשטת, והוא הממוצע בין אין ליש[1].
בחסידות משמש המושג כדי להגדיר את הכח המופשט, ממנו באים פרטי המציאות (ועם זאת, פרטי המציאות אינם תופסים את הכח הזה).
הסבר כללי
"היולי" הוא מונח בשפה היוונית, ותרגומו ללשון הקודש תהו[1]. מושג זה מתייחס למציאות הבסיסית והראשונית של כל דבר, כמציאות מופשטת מכל ציור והגדרה.
לכל דרגת בריאה, ישנו הכח ההיולי שלה. כיוון שהיא מגיעה מדרגה פשוטה, ומאותה דרגה פשוטה נמשכים כוחות שונים. בשל כך, כל דרגה פשוטה נקראת גם כן כח היולי ביחס לכוחות הנמשכים ממנה (אף על פי שהיא דרגה מסויימת הנוגעת לעניין מסויים בלבד, ואינה פשוטה בתכלית הפשיטות). כך הוא בכל צורת התהוות של עילה ועלול: הכח כפי שהוא כלול בשרשו באופן נעלם, מכונה כח היולי העצמי. דרגה זו של הכח היא היש הראשון בהשתלשלות זו, וממנה באים כל הפרטים.
דוגמא לכח היולי הוא גרעין העץ: למרות שכל העץ צומח מהגרעין, לא ניתן לומר שיש בגרעין שורשים, גזע, עלים, פרחים ופירות. דוגמא נוספת הוא גולם פשוט של עץ: אפשר לעצב אותו באין סוף צורות, אך אף אחת מהצורות אינה נמצאת בעץ הגולמי.
בבריאת העולם הגשמי
חומר היולי הוא החומר הגשמי הבסיסי שנברא יש מאין בעולם הזה הגשמי. הוא מתורותיו של אריסטו שהתקבלו על חכמי ישראל[2], וכמה מהראשונים עוסקים בביאור מושג זה.
עיקרה של תורת אריסטו זו, היא שתחילת בריאת הגשמי הייתה על ידי בריאת חומר פשוט, ורק לאחר מכן נוצרו בו ארבע צורות שונות שהם ארבעת היסודות[3], ובחומר זה הייתה הבריאה יש מאין. חומר זה הוא המאפשר את החיבור בין ארבעת היסודות, כיוון שהוא המקור המאחד אותם. בלשונו של הרמב"ן:
הוציא מן האפס הגמור המוחלט יסוד דק מאד, אין בו ממש, אבל הוא כוח ממציא, מוכן לקבל הצורה ולצאת מן הכוח אל הפועל. והוא החומר הראשון, נקרא ליוונים "היולי". ואחר ההיולי לא ברא דבר, אבל יצר ועשה, כי ממנו המציא הכל והלביש הצורות ותיקן אותן.
דבר זה רמוז בפסוק: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ"[4]. כלומר, בתחילת התהוות העולם, הייתה הארץ "תוהו" (חומר פשוט בלבד)[5]. לאחר מכן נשתלשל ה"בוהו" [6], שהוא יצירת הצורה בחומר ההיולי, והפרטים של "אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" (השמים וכל צבאיה, והארץ וכל צבאיה[7]).
ביאורי הראשונים
יצירת הצורות בחומר אינה דורשת פעולת בריאה ואלא רק תיקון של החומר[1][8]. ולכן רק בבריאת היולי משתמשת התורה בלשון "ברא" ולא בשאר העשרה מאמרות, שהם תיקון החומר שנוצר במאמר הראשון. לכמה מהמפרשים[9] בריאת ההיולי הוא ה"מאמר אחד" המובא במשנה באבות[10] (משום כך, למרות שמאמר זה הוא חלק מעשרה מאמרות, אין את הלשון "ויאמר אלוקים" היות ובחומר היולי שאינו מציאות ממשית לא שייכת עשיה כפי ששייכת בשאר המאמרות[11]).
הראשונים מבארים, כי הסיבה לצורת בריאה זו, היא מצד רצונו לברוא את העולם בדרך הטבע (ככל האפשר). אילו לא היה ממוצע כללי בין העדר המציאות לנבראים, היה צורך בפעולת הבריאה יש מאין בכל נברא בפני עצמו. ביאור נוסף הוא שכך יהיו הנבראים בעלי משותף כללי, וכך יהיה אפשרי שאחד ישמש מזון לזולתו[12].
בכמה מהראשונים מובא כי בהיולי עצמו, ישנן שתי דרגות. דרגת היולי האחד ממנו נברא השמים והיולי נוסף לבריאת הארץ. ראייה לדבר היא חלוקת תיאור הבריאה לשניים: בְּרֵאשִׁית בָּרָא .. אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ[1]. נימוק לשיטה זו היא שכל הפרטים היוצאים מהיולי אחד, הם בעלי גדר דומה, ואין גדר דומה בין השמיים והארץ. משום כך לא ייתכן לומר שהם באו מכח היולי משותף[12]. אולם אחרים חולקים על כך[13], ומסבירים כי ההיולי מופשט מכל ציור, ואם כן, גם כח ההיולי שיצר את השמיים, וגם הכח שיצר את הארץ - שניהם מופשטים מהגדרה ספציפית, וממילא הגדרתם זהה[14]. כאשר לשני מושגים מופשטים ישנה הגדרה זהה - הרי שהם אותו מושג עצמו.
הרבי מקשר מחלוקת ראשונים זו למחלוקת התנאים במדרש רבה[15] אם הברואים שבשמים ושבארץ חלוקים בשרשם, נבראו כל אחד ממקומו או שכולם נבראו ממקום אחד, אם מהשמים או מהארץ[16].
כמו כן, ישנם ראשונים החולקים באופן מוחלט על כל מושג ההיולי: "שכל זה ראוי שיורחק מבעלי האמונה התוריית שהם מדרכי הפילוסופים ומה לתבן את הבר..."[14]
בתורת החסידות
תורת הקבלה והחסידות הרחיבו את מושג היולי, כך שהוא משמש לא רק בנוגע לבריאת היש הגשמי, אלא גם לבריאת עולמות רוחניים, אלוקיים ומופשטים. בעוד בתורת הראשונים ההיולי הוא המקור לארבעת היסודות והבסיס ליש הגשמי, תורת החסידות משתמשת במונח "היולי" ככינוי לשלב הביניים בין אין ואפס ויש הנברא. הגדרה זו אינה קשורה (ישירות) להגדרת ארבעת היסודות הרוחניים. שלב זה קיים בכל המשכה ובכל התהוות של דבר מזולתו, המתחלק לשלשת השלבים הכלליים חומר צורה ותיקון[דרוש מקור].
חומר הוא הכח ההיולי, והוא פשוט ומופשט מכל הצורות שיווצרו בו. הוא התחלת המציאות מאין. למשל: המשכת הכלים וספירות דאצילות מהמאציל, המצאת היש דבי"ע ממלכות דאצילות. ובנבראים עצמם: בהמשכת הכוחות מעצם הנפש שבאדם, גרעין העץ וכדומה.
צורה הוא היש הממשי שנוצר בחומר הפשוט. בשלב זה החומר כבר מוגדר בצורתו ואיננו פשוט כמו בשלב הקודם. עם זאת, צורתו אינה מפורטת אלא כללית. למשל: נש"י לפני התחלקותן לשישים ריבוא, ולאחר התחלקותן. ובנבראים: המשכת הכוחות מכח כללי לכח פרטי, שתיל עץ (שעדיין אינו עץ גדול המוציא פירות).
תיקון הוא הנברא בשלימותו, על כל פרטיו. כך הם כל הנבראים הגלויים, לאחר יציאתם ממקורם לגמרי. בשלב זה הנברא נראה כדרגה או יצור נפרד בפני עצמו[17]. ניתן לראות זאת בכל דרגה גלויה, כמו היש דבי"ע. בנבראים: כל נברא שלם, כמו עץ נושא פירות, נשמה בגוף, כח היוצא אל הפועל וכו'.[18]
החומר קיים בכל דרגה, ולכן ישנו כח היולי בכל דרגה פרטית, והוא תחילת קיומה. עם זאת, ישנו גם כח היולי כללי יותר, היוצר את התהוות העולמות מאין סוף הפשוט. באופן כללי בסדר ההשתלשלות ישנם שלושה מקומות עיקריים בהם מופיע הכח ההיולי באופן מיוחד[19]:
- א) תחילת התהוות של עולם האצילות מאין סוף.
- ב) תחילת התהוות של בי"ע, והאפשרות לקיומו של יש נפרד.
- ג) תחילת התהוות עולם העשיה הגשמי. כח היולי זה הוא המקור לארבעת היסודות הגשמיים.
עשר ספירות הגנוזות
| ערך מורחב – עשר ספירות הגנוזות |
עשר הספירות הינן כוחות מוגדרים ומוגבלים[20]. כדי ליצור ספירה מוגדרת, מאין סוף הבלי גבול, יש צורך בשלבים רבים של צמצום.
באופן כללי, ישנם שלשה שלבים בצמצום הספירות בהעלם, באור אין סוף, קודם להתגלותם באופן גלוי בעולם האצילות:
לפני הצמצום הספירות, כלל אינם קיימים מצד עצמם ואור אין סוף פשוט בתכלית. בדרגה זו ישנה האפשריות בלבד, לקיומן של ספירות. אך עם זאת, יכולות להיות אין סוף ספירות, כיוון שהרעיון של "הגדרה" אינו מפורט עדיין, ויכולים להתהוות מכך כל סוגי הקיום האפשריים. המשל לכך הוא: שמו של האדם אינו מציאות ממשית. רק כאשר קוראים לו בשמו - נוצרת מציאות מכך (אבל אין מקום שאדם יקרא לעצמו בשם, אשר רק הוא לבדו קיים).
לאחר הצמצום, נעשתה מציאות הספירות למציאות ממשית. גם זה נעשה בשלבים רבים. תחילה נוצר כח היולי פרטי, ולאחר מכן השתלשלו ממנו צורה ותיקון פרטיים, עד שנוצרה הספירה בגלוי ממש. (כמשל הכוחות הכלולים בנפש שהם כוחות היוליים עצמיים, שיש בהם השתלשלות כזו עד ליציאתו של הכח אל הפועל.) בדרגה זו, הספירות כלולות כמו אש הכלולה בצור חלמיש[21]. כפי שלא ניתן לומר שהאבן עצמה היא אש, כך אין כאן כלל מציאות ספירות אלא רק כח לספירות.
ההבדל בין דרגה זו והדרגה הקודמת, היא שכאן הכח מגיע מצד הדרגה עצמה, ולא מצד העלאת מ"ן.
עולם הבריאה
חומר היולי
הדרגה השלישית בהיולי היא בתחילת התהוות היש הגשמי. עליו מבואר לעיל באריכות מדברי הראשונים.
דרגה זו היא היחידה שיש לה שייכות לגשמיות ממש.
מאפיינים
ביאורים רבים במאמרי החסידות מוקדשים לבאר את מאפייניו של ההיולי, הייסודים מבין המאפיינים מפורטים להלן:
- הפרטים כעין המקור
כאשר מדובר על כח היולי פרטי, גם לכח ישנה הגדרה מסויימת, וכל הפרטים שיצאו ממנו יהיו תחת ההגדרה הזו. זאת, למרות שמכח ההיולי אפשר להוציא אין סוף צורות. לדוגמא, כל הצורות שיעצבו מגוש זהב, יהיו עשויות זהב (ולא חומר אחר), כל מה שיצמח מהגרעין - יהיה עץ מאותו סוג וכן הלאה. כך גם ברוחניות: כל השכלים שיצאו אי פעם ממקור השכל ההיולי (שאינו שכל כלל) - יהיו שכלים, ולא רגש או כל מציאות אחרת. כך גם כל מה שימשך מאדם קדמון, יהיה בתבנית עשר ספירות.
- פשיטות
אמנם ההיולי הינו עילה למגוון רחב של עלולים, אך בעודו היולי הוא עדיין אינו מוגדר בהגדרת העלולים שמשתלשלים ממנו.
הגדרה זו באה לומר, שהוא אינו כח כללי הכולל ריבוי פרטים. כלומר, מגוון הצורות הכלולות בהיולי אינן באופן של כלל ופרט, וההיולי אינו מכיל בתוכו את הפרטים כפי שהם לאחר המשכתם[22], היולי לעומת זאת הינו פשוט. כלומר: כל הפרטים נמצאים בו לפני הגדרתם, כאשר רק ישנה האפשרות להגדירם לאחר גילויים[23].
- אפשרי המציאות
מציאות ההיולי אינה מציאות ממשית[24]. מכיוון שלא תיתכן הימצאות של חומר ללא שתהיה לה צורה כל שהיא, ולהיולי אין צורה כלל[25].
עם זאת מציאותו קיימת ברמה עדינה ודקה יותר. המשמעות לכך היא שהוא הכח והבסיס לכל מיני ואופני הצורות שיצטיירו בחומר וכח זה, ולכשיצטייר יהיו מציאות גלויה וממשית[26]. לא ככח שעניינו לפעול, אלא כמו חומר, שבעצם עניינו - הוא יכול להישאר ללא צורה, אלא שלאחר שנוצרת בו צורה, מתגלה שהיא הייתה יכולה להיווצר בו גם בהיותו פשוט[27]. בדומה לכך, גם בכוחות הנמשכים ממקורם (למעלה באלקות או למטה בנפש האדם) מציאותם הממשית מתחילה רק כאשר הם מצויירים בציור מסוים ופרטי (וכל עוד אין הגדרה ברורה למהות הכח, לא ייתכן לומר כי ישנו כח)[28]. עם זאת, במקור הכוחות ישנה האפשריות לקיומם של הכוחות (אף על פי שאי אפשר לומר שהאלוקות או הנפש היא כח).
מצב ביניים זה מעניק להיולי את התואר "אפשרי המציאות"[29]. תואר זה גם מתייחס באופן פרטי להיולי וראשית ההתהוות, ובא לתארו כניגוד ל"אפיסת המציאות" וניגוד ל"מציאות ממש" [30], היות ועדיין אינו מציאות ממש שהרי הוא מציאות ללא הגדרות[31] ולכן לא ניכרת מציאותו. גדר המציאות שלו היא רק שניתנה בו האפשרות להימצאות מציאות חדשה, שהיא מציאות ממשית.
- יש מאין
מאידך גיסא, פעולת בריאה יש מאין נעשתה דווקא בהתהוות ההיולי, וכל המציאויות הנמשכות ממנו אינן אלא יש מיש - הלבשת צורה לחומר קיים.
היות ולפני היולי לא היה כלל אפשרי המציאות[32], וממילא בהמצאת היולי התחדש כל מושג המציאות. כלומר, למרות הפשיטות וההבדלה שיש בין היולי ובין מגוון המציאויות המוגדרות הנמשכות ממנו, סוף סוף הוא ראשיתם, ולכן אינו מובדל מהם בתכלית. ואילו הבדלת היולי מהעצם והמקור שממנו נמשך ונברא היולי (אם זה עצם הנפש או דרגות אלוקיות נעלות) הוא הבדלה באין ערוך[33]. לכן התהוות היולי הוא באופן יש מאין, שלהיותו באין ערוך למקורו אין בין היולי למקורו שום ממוצע[34]
- היולי - ראשית ההתהוות - קרוב אל האין
במאמרי החסידות מוסברת עניינו ותוכנו של מצב המציאות בהיותו היולי. היות ובראשית התהוות של כל דבר ממקורו עדיין קרוב הוא למקורו ולכן נרגש בו מקורו וממילא מציאותו בטלה למקורו. (והמשמעות לכך שנרגש בו מקורו הוא שלא נרגשת בהיולי כלל הגדרים הפרטיים שלו, אלא נרגש בה שכל מהותה היא התפשטות העצם ולכן אינה מציאות)[35][36].
בביאור האמור ישנו חידוש גדול המקבלת התייחסות במאמרים. כל מושג היולי קיים רק בהמשכה והתהוות של מציאות שרחוקה ממציאה בתכלית (כבריאת היש מהבורא) והתהוות מסוג זה היא התהוות יש מאין (כנ"ל) - התהוות שהכח הממציא הוא באין ערוך לנפעל ממנו, ואם כן לכאורה אין ביכולתו של ההיולי להרגיש את המקור שהרי אופן התהוותו אינו המשכה מדרגה לדרגה אלא באופן של אין ערוך...
סוג מציאות זו - מחד התחלת ושורש למציאות עצמאית ומאידך היא מאוחדת ונרגשת בה מקורה עד שאינה מציאות ממשית - מוגדרת במאמרי החסידות כמציאות נעלמת ובסוג העלם של העלם שאינו במציאות. להסברת מושג זה משתמשת תורת החסידות במשלים. המובא על זה הוא מ"אש הכלול בצור החלמיש"...(ראה רנ"ט ע' קצז ובמ"מ)
- אפילו אוא"ס מושלל מהיולי היות וסו"ס ההיולי הוא שורש לספירות -גדרים ומציאות (כי עמך ס"ו, שבועות רנ"ט, ועוד)
בנפש האדם
- כוחות הכלולים בנפש
עצם הנפש מכילה את כל מיני הכוחות שיתכנו באדם, אלו מכונים כוחות הילויים עצמיים.
כוחות אלו אינם מציאות כלל כשהם כלולים בנפש. אילו היו הכוחות הכלולים בנפש מציאות היו כל הכוחות באים בהתגלות. והיות ועצם הנפש היא מושלמת ויש בה את כל סוגי הכוחות והמידות היו כולם באים בגילוי, היפך המציאות שישנם כוחות שלא באים לידי גילוי כלל[37].
ראו גם
הערות שוליים
- ↑ 1.0 1.1 1.2 1.3 רמב"ן בראשית א, א.
- ↑ ראה רמב"ן "נקרא ליונים היולי" וראה פירוש אברבנאל שהוא מדרכי הפילוסופים (להלן)
- ↑ רמב"ם, משנה תורה הלכות יסודי התורה פרק ג הלכה י.
- ↑ בראשית א, א - ב.
- ↑ תהו בלשון הקודש הוא היולי, "מפני שאם בא אדם לגזור בו שם תוהה ונמלך לקראו בשם אחר, כי לא לבש צורה שיתפס בה השם כלל" רמב"ן, שם. וביאור נוסף בתו"א הוספות ויקהל, דף קי"ד עמ' ג, שנקרא תוהו כיוון שהבריות תוהים על קיומו חומר זה, שאינו מציאות ואינו אין.
- ↑ מלשון בו הוא. שיש בו כבר דבר ממשי
- ↑ תלמוד בבלי פסחים כב, עמוד ב.
- ↑ פירוש רבינו בחיי בראשית שם
- ↑ ראש השנה כב, א (ולמרות זאת מצינו ביאורים שונים במפרשי המשנה) ובמפרשי המשנה.
- ↑ ראה אבות פרק ה' משנה א.
- ↑ מהרש"א, חידושי אגדות ראש השנה כב, א.
- ↑ 12.0 12.1 דרשות הר"ן - דרוש א.
- ↑ ראה בדרשות הר"ן שם "ואם קצתם סברו שהיו שני חמרים נבדלים,... כלם הסכימו שהפסוק השני כולל ד' יסודות..." ובאברבנאל דלהלן "יותר אבחר לומר שנברא חומר אחד...מהיותם שני חומרים..
- ↑ 14.0 14.1 פירוש אברבנאל על התורה בראשית א
- ↑ בראשית רבה פרשה יב סימן יא.
- ↑ אגרות קודש כרך ג' אגרת תקמ"א.
- ↑ שאינו המקור
- ↑ תורה אור פרשת בראשית, דף ו' עמ' ד'.
- ↑ 3 מקומות אלה הם בהתאם ל3 הדרגות הכלליות של: בי"ע דכללות, בי"ע הפרטיים, ובי"ע של היש הגשמי.
- ↑ אף שמידותיו של הקב"ה אינן מוגבלות באמת, כלפי הפשיטות שלו ושל אורו הרי זה נחשב הגבלה ממש.
- ↑ אבן שלאחר שפשוף רב יוצא ממנה ניצוץ אש.
- ↑ "וכמו המחשבה לגבי דיבור" או "כמו אות אחת בתורה שבכתב לגבי תורה שבעל פה"(ראה ספר המאמרים תרס"ט עמוד סג). שהמקור הוא אמנם מקור ההמשכה, אך לא ניתן לומר שהוא כולל את פרטי ההמשכה באותה אות או מחשבה.
- ↑ ספר המאמרים תרס"ט עמוד סב.
- ↑ ברמב"ן שם "יסוד דק מאד, אין בו ממש...כי התוהו אחר האפס, ואיננו דבר.."
- ↑ רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ד' הלכה ז'.
- ↑ ברמב"ן "..אבל הוא כוח ממציא, מוכן לקבל הצורה ולצאת מן הכוח אל הפועל.."
- ↑ ראה הקדמת הראב"ד לספר יצירה.
- ↑ כיוון שלא יתכן חומר בלי צורה. צורה רוחנית פירושו הגדרה פרטית.
- ↑ אין הכוונה "אפשרי" בניגוד לתוארו של הקב"ה "מחוייב המציאות", כפי שהוא בספרי הראשונים. כאן מדובר כפי שמבואר במאמרי חסידות רבים (הגהות לפתח אליהו תרנ"ח עמוד לו, ספר המאמרים תרס"ב עמוד שנז, ספר המאמרים תש"ו עמוד 116 ועוד).
- ↑ (וראה בספר המאמרים תרנ"ט עמוד רי"ג (מהדורה חדשה): "וכמו שכתוב בספר החקירה שהוא רק אפשרי המציאות ואינו מציאות ממש כו").
- ↑ וכל נמצא בהכרח שיהיו לו הגדרות בהם מוגדרת הימצאותו.
- ↑ ברמב"ן שם "אבל הוציא מן האפס הגמור המוחלט.."
- ↑ הגהות לדיבור המתחיל פתח אליהו תרנ"ח: "..ויותר רחוק אפשרית המציאות מאפיסת המציאות, ממה שרחוק ענין המציאות מאפשרית המציאות כו'"
- ↑ ספר המאמרים תרס"ב עמוד שנז.
- ↑ הרש"ב ספר הגהות לדיבור המתחיל פתח אליהו תרנ"ח עמוד לו, פדה בשלום (עמוד קנא בחדש) צאינה וראינה (עמוד ריג בחדש) רנ"ט. ועוד.
- ↑ באריכות בספר המאמרים תש"ו עמוד 117.
- ↑ המשך תרס"ו עמוד רמא (במהדורה ישנה סוף עמוד רפ).
מ"מ
- עטר"ת שבעות המאמר הג' (ושם במאמר כמדומה לחג הפסח)
- מורה נבוכים פרק כ"ו
- עץ חיים שער מא פרק ג', שער קיצור אבי"ע פרק י