מצוות ביכורים

ביכורים (מקורות עיקריים)
מקרא	פרשת כי תבוא כו, א - יא
משנה	מסכת ביכורים
משנה תורה לרמב"ם	הלכות ביכורים פרקים ב - ד.
ספרי מניין המצוות	ספר החינוך מצווה צא. מצווה תרו.
שיחות	לקוטי שיחות חלק ט שיחה לפ' תבוא. שיחת ש"פ תבוא תנש"א.

הבאת ביכורים היא מצווה להביא לבית המקדש את הפירות הראשונים משבעת המינים שצמחו בכל שנה. זמן הבאתם היא מחג השבועות עד חג הסוכות. הביכורים הם אחת מכ"ד מתנות כהונה.

המצווה

התורה ציוותה "רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה' אֱלֹקֶיךָ" . בתחלת פרשת תבוא התורה מפרטת את סדר הבאת הביכורים:

תחילת החיוב

התורה אומרת ש"וְהָיָה כִּֽי־תָבוֹא אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִֽירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ". ומזה לומדים שהחיוב של מצוות הביכורים הוא רק לאחר שבני ישראל יכבשו ויחלקו את הארץ ויתיישבו בה. דבר אשר אירע לאחר 14 שנים מאז שנכנסו לארץ. אף שביכורים היא מצווה של הודיה על החלק בארץ, לא יכלו כל אחד להביא ולהודות על חלקו קודם לירושת שאר בני ישראל, מכיוון שהתורה אומרת בהמשך שצריך להיות "ושמחת בכל הטוב" (כדלקמן), ומכיוון שכל בני ישראל קשורים זה בזה, הרי כל זמן שנשאר יהודי אחר (לא משנה מיהו) שאין לו עדיין חלק (ברור) בארץ, הוא לא יכול להיות במנוחה ובשמחה.

זמן המצווה

תחילת זמן הבאת הביכורים הוא בחג השבועות (עצרת), וכמו שאומרת המשנה ש"אנשי הר צבועים הביאו בכוריהם קודם לעצרת, ולא קיבלו מהם". בגלל שכתוב בתורה "וחג הקציר, בכורי מעשיך". ובתוספתא הוסיף ש"אם הביא ימתין עד שתבוא עצרת ויקרא עליהם". וכן גם פסק הרמב"ם. הטעם לכך הוא: מכיוון שקרבן שתי הלחם הוא זה שמתיר את ה"חדש" במקדש, כלומר, הוא זה שמאפשר להקריב במקדש מנחות (מין הצומח) מהתבואה החדשה, לכן לא היו יכולים להביא ביכורים קודם לחג השבועות.

עיקר זמן הבאת הביכורים הוא משבועות עד חג הסוכות, כיוון שאז הוא זמן שמחה - שבו אוספים את התבואה מהשדה. ולאחר חג הסוכות, שאז מסתיים זמן השמחה, אף שאפשר להביא ביכורים עד לחנוכה, אך אי אפשר לקרוא את המקרא ביכורים לאחר מכן

תוכן המצווה

מצוות הביכורים נועדה על מנת לעורר הכרה בכך שהקב"ה הוא מקור הברכות (ולא להיות "כפוי טובה"), ועל כן מביאים אליו (לכהנים שהם משרתיו) את ראשית הפירות המבשילים באילנותיו, ועל ידי זכירתו, קבלת מלכותו וההודאה לפניו, שהרי כל הפירות ושאר כל הטובות באות ממנו, יהיו בני ישראל ראויים לברכה, ויתברכו פירותיהם.

מצווה זו, באה בנוסף לשאר ביטויי התודה שמובעים כלפי הקב"ה, כמו באמירת מודה אני, ברכת מודים, ושאר ברכות הנהנין שמודים לה' על כל הטוב שהוא נותן לנו, ועד לברכה העיקרית (שהיא מן התורה) ברכת המזון.

והחידוש במצווה זו הוא, שאף שגם בהם הוא מודה לקב"ה, אך שם זה רק בדיבור, אבל כאן זה מתבטא באופן חזק יותר - במעשה, שהוא לוקח "מראשית כל פרי האדמה", ומביאו לבית המקדש, ומניחו לפני ה'. ובזה מתבטא, שלא רק שכל הרכוש שיש לו מגיע בברכת ובחסדי ה', אלא שגם לאחר שזה הגיע לרשותו, זה עדיין ברשות ה', כיוון ש"לה' הארץ ומלואה", ולכן הוא מביא מהפירות ומשאירם ברשות הקב"ה.

פעולה זו חודרת באדם כל כך, עד שהיא גורמת לו להרגיש שמחה יתירה, ועד שזה מתבטא גם בדיבורו ש"וענית ואמרת לפני הוי' אלקיך" - בקול רם ובשמחה.

הודאה זו איננה על שמחה סתם, אלא על שלימות השמחה, ולכן היא דווקא על פירות משבעת המינים, והמשובחים שבהם. וגם זמן ההבאה הוא "בזמן שמחה".

אופן ההבאה

שבעת המינים

הביכורים באים רק משבעת המינים שבהם נשתבחה ארץ ישראל. וגם בהם, רק מהמינים המובחרים שבהם - דהיינו, "לא מתמרים שבהרים, ולא מפרות שבעמקים, ולא מזיתי שמן שאינם מן המבחר", "אלא מתמרים שבעמקים ומפירות שבהרים לפי שהן מן המובחר". ולומדים זאת מכיוון שהתורה רוצה שיביאו מהמינים שבהם נשתבחה הארץ, והשבח הוא ב"ארץ זית שמן ודבש", דהיינו, לא סתם זיתים, אלא זיתים המניבים שמן, ולא סתם תמרים (הנרמזים במילה "דבש") אלא תמרים משובחים שהם כדבש. הגמרא דנה במקרה שלא הביא מהמין הכי משובח: ר' יוחנן אמר: לא קדשו הביכורים; ריש לקיש אמר: קדשו, כי זה כמו שהקדיש בהמה כחושה, שהיא קדושה אפילו שזו לא מצוה מן המובחר. וטעמו של רבי יוחנן הוא: התורה אמרה: "מראשית" - ולא כל ראשית, "מארצך" - ולא כל ארצך. והרמב"ם פסק: שהכוונה ב"לא מן המובחר" היא, "כגון תמרים שבהרים ותאנים סורות ומרוקבות וענבים מאובקות ומעושנות", ופירות אלו לא נתקדשו (אבל אם זה רק לא הכי משובח, זה קדש).

ההפרשה

בעל השדה כשהיה נכנס לשדהו, והיה רואה את התאנה שבכרה - התאנה הראשונה שגדלה, או את אשכול הענבים או הרימון שביכרו, הוא היה קושר אותם בגמי, לציינם, ואומר "הרי אלו ביכורים". והם נעשים קדושים בעודם מחוברים לעץ מזמן קריאת השם. ולאחר מכן כשיסתיים תהליך ההבשלה של הפירות והוא יתלשם, אין צורך להקדישם ולקרוא להם שוב "ביכורים".

אם תלש את הפירות קודם שהקדיש, יכול להפריש גם אחר התלישה. אך אם נטמאו כל הפירות - לא יפריש, כיוון שלא מפרישים ביכורים בטומאה, אלא צריך להפריש מהטהור (האחר) על הטמא.

הכלי

את הביכורים מביאים בתוך כלי, כמו שאמרה התורה "וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא". ל"מצווה מן המובחר" צריך להביא כל אחד מהמינים בכלי בפני עצמו; אך באם הביא את כולם בכלי אחד - יצא, אך צריך לסדרם באופן שלא יהיו כולם בעירבוביה, אלא כל מין צריך להיות בפני עצמו: שעורים מלמטה וחטים על גביהן, וזיתים על גביהן, ותמרים על גביהן, ורמונים על גביהן, ותאנים למעלה מן הכלי. וצריך שיהיה משהו שיפסיק בין מין ומין, כמו עלים של דקל וכיו"ב. ועל שפת הכלי, מסביב לתאנים הוא מקיף באשכולות של ענבים. העשירים היו מביאים את הביכורים בכלים של זהב וכסף, אבל כלי המתכות שהיו מביאים היו חוזרים לבעליהם. והעניים היו מביאים בכלי ערבה ונצרים וכיו"ב, והם היו הולכים לכהנים, מלבד במקרה שהביכורים נטמאו. בספרי על הפסוק כתוב שהסלים הם בשביל "לזכות מתנה לכהן", והיינו, שזהו חיוב נפרד מהביכורים (ויכול לכאורה לתיתו לכל כהן שירצה); הגמרא אומרת שהסיבה שהעניים מביאים בסלי נצרים היא, מכיוון ש"
שגיאות פרמטריות בתבנית:מונחון
לא נמצא templatedata תקין בתר עניא אזלא עניותא", והיינו, שזהו חלק נוסף על החיוב של הביכורים (ולכן יכול לתיתו לכל כהן מאנשי המשמר, ולאו דווקא לאלו שקיבלו את הביכורים); התוספות יום טוב כותב, שמכיוון שהעניים מתנתם מועטת, לכן התורה הוסיפה לנתינתם גם את הסלים, על מנת שתהיה יותר חשיבות לנתינתם. והיינו, שזוהי חלק מהנתינה (ולכן הסלים צריכים ללכת דווקא לכהן שקיבל את הביכורים). הסיבה לזה היא: מכיוון שעניין הביכורים הוא לגלות איך מציאות העולם הינה "לפני ה' אלקיך", דהיינו, לגלות את הקשר הפנימי של הדברים שבעולם עם הקב"ה. והקשר הזה מתגלה דווקא בדרגות הכי נמוכות, ועל דרך שהדירה לה' יכולה להיות דווקא בתחתונים, וכן גם כאן, דווקא בכלים הפשוטים ביותר - מתגלה הקדושה והם הולכים לכהנים.

הלכותיה

דעת רבי שמעון היא שלא די בקריאת שם הביכורים בעוד הפירות על העץ, אלא ש"חוזר וקורא אותם ביכורים מאחר שיתלשו מן הקרקע" (ביכורים רפ"ג). וההסברה בזה מבאר הרבי: לפי שכל זמן שהפירות מחוברים עדיין לאילן ולקרקע השדה, אינם נקראים בשם "פירות", אלא "שדה" (כל אשר בשדה), ולכן ס"ל לר"ש שעדיין אי אפשר לקדש אותם לשם ביכורים. דוגמת מעיין שכאשר המים נמצאים בתוך המעיין, עדיין אינם מציאות של מים, כי אם מציאות של מעיין, שמורכב מחלקים מסויימים שמהם יכולה להיות אחר כך מציאות של מים. ולכן מי מעיין שנפסקו ממקום חיבורן, ושוב אינם זוחלין, אלא נקווים ועומדים - פשיטא לכל הדעות שמטהרים באשבורן. אבל כאשר המים נמצאים בתוך המעיין - יש קס"ד בתוספותשמטהרים דוקא בזוחלין ולא באשבורן.

מי שיש לו שני אילנות מביא ואינו קורא, מי שיש לו שלשה אילנות מביא וקורא (בספר נועם אלימלך לרבי אלימלך מליז'נסק מפרש כי הכוונה על פי פנימיות התורה היא כי ישנם שלשה דרגות בעבודת ה' המשולים כנגד חב"ד חג"ת נה"י, ומצות ביכורים מיוחדת למי שזכה לכל שלשת הדרגות דהיינו לעבוד את ה' בפנימיות).

בימינו

מצות ביכורים במשמעותה הפשוטה אינה קיימת כיום, אך בספרי חסידות מובא כי כאשר האדם מקדש את החלק החשוב והראשון של היום כשקם משנתו הוא מקיים בכך מצות ביכורים.

בנוסף מובא בגמרא: תניא ואיש בא מבעל שלישה ויבא לאיש האלהים לחם בכורים עשרים לחם שעורים וכרמל בצקלונו וכי אלישע אוכל בכורים הוה? אלא לומר לך כל המביא דורון לתלמיד חכם כאילו מקריב בכורים.

אצל אדמו"ר הזקן

חסידים מספרים שפעם הלכו חסידים לאדמו"ר הזקן, ובלכתם בדרך התווספו אליהם אלפי חסידים מכמה וכמה מקומות, ולקחו שור וציפו את קרניו בזהב, כסדר הבאת הביכורים, ש"השור הולך לפניהם וקרניו מצופין זהב", וכך באו לאדמו"ר הזקן. כאשר אדמו"ר הזקן ראה אותם מהחלון נכנס לחדרו והתגלגל על הארץ ואמר: מהם רוצים ממני? ואמרה הרבנית - הם רוצים לשמוע ממך מה ששמעת מרבך. אמר אדמו"ר הזקן: אם כן אומר ואומר!

ואז אמר אדמו"ר הזקן תורה על מאמר המשנה "החליל מכה לפניהם" כי החליל הוא מלשון חלל ומקום פנוי, ומכה הוא לשון כהה (טונקל), וזהו החליל מכה לפניהם שהחלל ומקום פנוי נעשה כהה לפני מביאי הביכורים מגודל האר המצוה דהבאת ביכורים.

אצל הרבי

גם אצל הרבי היו חסידים שהביאו ביכורים, כך למשל החסיד ר' חיים נחמן קובלסקי היה מביא ביכורים לרבי מדי חג השבועות.

כמו כן מסופר כי אחד מהחסידים הגיש לרבי מעטפה בתוכה פ"נ ובה תמונה הממוסגרת של כל בני משפחתו. כשפתח הרבי את המעטפה התבונן בתמונה, וכשהוא מוציא את התמונה מהמסגרת אמר לו (תוכן בתרגום חופשי): "בבית המקדש היו מביאים ביכורים. העשיר היה מביא את הביכורים בכלים של כסף והעני בכלים עשויים קש. לעני היו לוקחים הכוהנים את הכול, ואילו מהעשיר היו לוקחים רק את הפירות בעוד שאת הכלים היו מותירים אצלו. גם אני, הוסיף הרבי, לוקח רק את התמונה ומחזיר לך את המסגרת".

ביאורי הרבי

העניים מביאים את הבכורים בסלים פשוטים וזולים, ונוטלים את הסלים מהם כחלק מהבאת הקרבן, בניגוד לכך, העשירים מביאים בכלים של זהב וכסף, אך משאירים את הכלים אצלם על כך אומרת הגמרא במסכת בבא קמא: היינו דאמרי אינשי, אחרי עניותא אזלא עניותא.

הרבי חוקר האם הבאת הביכורים בסל היא חלק מחיוב נתינת הביכורים או חלק ממעשה הנתינה, או שהוא חיוב נפרד, ובכך הוא מסביר קושיות רבות המתעוררות בסוגיא ובדברי הרמב"ם.

קישורים חיצוניים

ביכורים. ענינה - הודאה. לקוטי שיחות ח"ט עמ' 153 (עמ' 181)

לקריאה נוספת

• הרב שבתי סלבטיצקי, הכרת הטוב - ערך עליון, מכון הפרשה בחיי, שיעור לפרשת כי תבוא תשפ"ב (שיעור מספר 86)