שבעת המינים
שבעת המינים הינם שבעת גידולי השדה והכרם שנשתבחה בהם ארץ ישראל: חיטה, שעורה, גפן, תאנה, רמון, זית ותמר.
דינים
שבעת המינים נתייחדו בכמה דינים ומנהגים. על אכילת פירות משבעת המינים מברכים ברכת מעין שלוש, בנוסח "על העץ ועל פרי העץ" וחותמים "על הפירות", ועל פירות מארץ ישראל חותמים "ועל פירותיה". ואפילו פירות ארץ ישראל שיצאו לחוץ לארץ חותמין לאחריהם על הארץ ועל פירותיה[1].
על אכילת פת מחיטה או שעורה מברכים המוציא וברכת המזון. ועל שתיית יין מברכים "בורא פרי הגפן" וברכה אחרונה מעין שלוש בנוסח "על הגפן ועל פרי הגפן", ועל יין מארץ ישראל חותמים "ועל פרי גפנה".
הביכורים לבית המקדש מובאים דווקא מפירות שבעת המינים.
בקהילות ישראל נהגו[2] לאכול משבעת המינים בחמשה עשר בשבט, להיותו "ראש השנה לאילן"[3]
תוכנם הפנימי
במשך כמה וכמה שנים[4] התייחס הרבי בשיחות חמשה עשר בשבט לתוכנם הפנימי של שבעת המינים וההוראה הנלמדת מהם בעבודת ה'.
שבעת המינים מתחלקים לשני קטגוריות:
- "ארץ חיטה ושעורה" – גידולים שנצרכים לקיומו הבסיסי של האדם, מחטה ושעורה אופים לחם, שהוא מזונו הבסיסי של האדם והנחוץ לקיומו.
- "גפן תאנה ורימון ארץ זית שמן ודבש" – הינם פרות, הוא גידולים הנאכלים להנאתו של האדם ולטובתו.
- חיטה – היא מאכלו העיקרי של האדם. ממנה עושים לחם שנעשה חלק מגופנו. חיטה מרמזת על עבודת הנפש האלוקית, הגברת הצד ה'טוב' אצלנו, לשמור ולחזק את יצר הטוב, על ידי לימוד התורה וקיום המצוות.
- שעורה – היא מאכל בהמה. יש אצלנו צד המכונה 'נפש הבהמית' שנמשך ומבין רק בתענוגים גשמיים. השעורה, מרמזת לנו על העבודה עם נפש הבהמית - להתגבר על הרצונות הבהמיים, לעצור את השתוללות הבהמית, כאשר היא נמשכת להתרגז, לשנוא, לקלל, להתחצף. ולהשתמש בכוחות של הבהמית לקדושה "רוב תבואות בכח שור".
- גפן – ליין טבע מיוחד, כששותים ממנו, הוא עוזר לצאת מהמצב רוח, ולשמוח. היין מרמז על ההוספה בשמחה כאשר עושים את רצון הנפש אלוקית, השמחה שממלאת את ליבנו כשאנו מתנהגים כמו שצריך. נוסף לכך, היין מוסיף גם בעבודה עם הנפש הבהמית, לעצור אותה מפרעותה. כמו שכתוב בפסוק "יין ישמח לבב אנוש", לומד הרבי את המילה "אַנוש" בפתח, אַנוש מלשון חלישות - להחליש את הבהמית.
- תאנה – בפרשת בראשית מסופר שאדם וחוה "תפרו" לעצמם בגדים מלי תאנה. מהתאנה אנו לומדים על עבודת הלבושים. המחשבה הדיבור והמעשה של האדם, נקראים לבושי הנפש. דרכם, הנפש באה לידי ביטוי. התאנה באה ומלמדת אותנו, לשמור על לבושי הנפש, לשמור על המחשבה, לגרש מעלינו כל מחשבה רעה. ולהשתדל להשתמש במחשבה באופן חיובי. וכך גם בדיבור ובמעשה.
- רימון – על בני ישראל כתוב שהם "מלאים מצות כרימון". הרימון, מסמל על בירור העולם, והעלתו לקדושה על ידי השימוש בעולם לענינים טובים, לרצונו של הקב"ה - קיום המצוות.
- זית (ארץ) – הזית הוא מזון מר. מורה על עבודתנו בגלות, שמרגישים 'מר' מכך שאנו רחוקים מהקב"ה, כאשר אנו לא עושים את רצונו, דבר הגורם לחיזוק בעבודה, והתעקשות מתמדת להיות שייך ולהתחבר לרוחני למרות הקושי.
- שמן – "מה זית זה כשכותשין אותו מוציא שמנו כך ישראל..."{{הערה{שמות רבה}}. על ידי הקושי בגלות, כתישת הזית - עם ישראל, יוצא שמן – באה הגאולה, שאז מתגלה ה'שמן', פנימיות התורה.
- דבש – הדבש מגיע מתמרים. לתמר לוקח לצמוח יותר זמן משאר אילנות – שבעים שנה! תמר מלמדנו על ריבוי וקושי של העבודה בגלות. דוקא על ידי ריבוי וקושי העבודה מגיעים לדבש המרמז גם כן על שלימות גילוי פנימיות התורה.
ביכורים
| ערך מורחב – ביכורים |
הביכורים באים רק משבעת המינים שבהם נשתבחה ארץ ישראל. וגם בהם, רק מהמינים המובחרים שבהם - דהיינו, "לא מתמרים שבהרים, ולא מפרות שבעמקים, ולא מזיתי שמן שאינם מן המבחר"[5], "אלא מתמרים שבעמקים ומפירות שבהרים לפי שהן מן המובחר"[6]. ולומדים זאת מכיוון שהתורה רוצה שיביאו מהמינים שבהם נשתבחה הארץ, והשבח הוא ב"ארץ זית שמן ודבש"[7], דהיינו, לא סתם זיתים, אלא זיתים המניבים שמן, ולא סתם תמרים (הנרמזים במילה "דבש") אלא תמרים משובחים שהם כדבש[8]. הגמרא דנה במקרה שלא הביא מהמין הכי משובח: ר' יוחנן אמר: לא קדשו הביכורים; ריש לקיש אמר: קדשו, כי זה כמו שהקדיש בהמה כחושה, שהיא קדושה אפילו שזו לא מצוה מן המובחר. וטעמו של רבי יוחנן הוא: התורה אמרה: "מראשית" - ולא כל ראשית, "מארצך" - ולא כל ארצך[9]. והרמב"ם פסק: שהכוונה ב"לא מן המובחר" היא, "כגון תמרים שבהרים ותאנים סורות ומרוקבות וענבים מאובקות ומעושנות", ופירות אלו לא נתקדשו[6] (אבל אם זה רק לא הכי משובח, זה קדש).
קישורים חיצוניים
- משמעותם הרוחנית של שבעת המינים - שיערו מאת הרב זלמן נוטיק בשיחת חמשה עשר בשבט תשנ"ב,
