מסכת חגיגה

גרסה מ־13:04, 20 בינואר 2021 מאת חלוקה בוט (שיחה | תרומות) (החלפת טקסט – "ב770" ב־"ב-770")
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)

במסכת חגיגה יש 3 פרקים ו25.5 דפים. המסכת עוסקת בדיני הרגל, ובדינים נוספים.

פושעי ישראלעריכה

מסופר, כי יהודי מחסידי סאטמר, היה חשוך בנים. כחסיד הוא ניגש לרבו להתברך ממנו לזרעא חיא וקיימא. רבו בירך אותו, ואז הוסיף הוראה מפתיעה: "גיי צו יענעם (לך לההוא)", כשמתברר שכוונתו לרבי מליובאוויטש.

כאשר זכה להיכנס לחדרו הק' של הרבי[1] ולהגיש פ"נ עם בקשת ברכה מהרבי לזרעא חיא וקיימא, הרבי חקר אותו בנוגע לסדר יומו. החסיד פרש בפני הרבי את כל מעשיו במשך היום, ולאחר שהרבי הקשיב לדברי החסיד, השיב לו כי עליו ללכת לרופא.

אבל בזה לא תמה היחידות. לפתע פתאום הרבי סטה מהנושא שלשמו הגיע החסיד, והחל לשאול אותו שאלות על הנעשה בחצר סאטמר בזמן האחרון. הרבי התעניין האם הרבי מסאטמר ציין את היארצייט של אשתו הראשונה על ידי התוועדות, או טיש, ומה דובר באותו טיש. החסיד השיב בחיוב, וכי באותו טיש היה סיום מסכת חגיגה".

"ומה דובר בקשר לסיום מסכת חגיגה?" שאל הרבי. השיב החסיד: הרבי שלי דיבר על מה שכתוב: 'פושעי ישראל מלאין מצות כרמון' דכתיב[2] 'כפלח הרמון רקתך' ואמרו חז"ל: אל תקרי רקתך אלא ריקנין שבך". ועל כך שאל הרבי מסאטמר בהדרן שנשא - איך ייתכן שפושעי ישראל יהיו מלאי מצוות כרימון?" כאשר הרבי שמע את דברי החסיד, הרצין באחת. כאן הרבי מצא לנכון לשתף את החסיד הנ"ל בתמצית גישתו והסתכלות שלו על יהודי: "גם אני למדתי את הדברים", אמר הרבי, "וגם אצלי התעוררה שאלה: כיצד אפשר לקרוא למי ש"מלא מצוות כרימון", פושע?"[3]

ביאורי הרביעריכה

במסכת גם מובא אודות אלישע בן אבויה, שיצא לתרבות רעה. כשהוא הגיע לבית הדין, פסקו בשמים כי לא יכנס לא לגן עדן ולא לגיהנום. תלמידו התנא רבי מאיר לא היה מרוצה מהפסק, וסבר כי עדיף שאחר יהיה בגיהנום, כדי שלאחרי מכן יזכה לתענוג העצום של הגן עדן. כאשר רבי מאיר נפטר, החל לעלות עשן בקביעות מקברו של אלישע בן אבויה. רבי יוחנן לעומת זאת, לא היה מרוצה גם מפסק זה, וסבר שעל רבי מאיר היה לפעול גם שאלישע ינצל מדינה של גיהנום, ואכן כאשר הוא נפטר הפסיק העשן לעלות מקברו של אלישע בן אבויה.

מכך לומד אדמו"ר הצמח צדק[4], שהתענוג שבגן העדן עצום ביותר לאין ערוך. שהרי כידוע יסורי הגיהנום, הם קשים ביותר, עד שמובא שכדאי לסבול בעולם הזה יסורי איוב של שבעים שנה, ובלבד שלא לסבול רגע אחד את יסורי הגיהנום. ולמרות זאת, היה כדאי לאחר לסבול יסורים במשך זמן ארוך ביותר, - מזמן פטירתן של רבי מאיר, עד זמן פטירתו של רבי יוחנן[5] וזאת בניגוד לתענוגי עולם הזה, שלא נהוג להסכים לקבל עבורם יסורים. וכל זאת בעבור תענוגי גן עדן התחתון, אליהם העלו את אלישע בן אבויה, והחילוק בין גן עדן התחתון לגן עדן העליון הוא גדול כהחילוק שבין גן עדן התחתון לעולם הזה.

ביאורים נוספיםעריכה

ביאורי הצמח צדקעריכה

ראו גםעריכה

סלמנדרא

הערות שוליים

  1. הסיפור התרחש בזמן שעדיין הרבי קיבל קהל ביחידות פרטית.
  2. שיר השירים ד.
  3. סופר בהתוועדות לרגל סיום הרמב"ם שנערכה ביום ז' באדר ראשון ב-770.
  4. דרך מצוותיך.
  5. שהיה תלמידו של רבי יהודה הנשיא שהיה תלמידו של רבי מאיר.