רבי עקיבא

רבי עקיבא היה תלמידם של רבי אליעזר ורבי יהושע, וחבירו של רבי טרפון (ולפי דיעה אחת תלמידו של רבי טרפון), ידוע בכך שהתחיל ללמוד בגיל ארבעים, בעצתו של רעייתו רחל בתו של העשיר הגומל חסדים כלבא שבוע, שנקרא כך על שם שכל מי שנכנס לביתו ככלב היה יוצא כשהוא שבע.

ציונו של רבי עקיבא

מצבת רחל אשת רבי עקיבא

תלמידו המובהק היה רבי שמעון בר יוחאי.

מדריגתו הגבוהה

כתוב אודות רבי עקיבא, שכשהשיג סודות התורה בשיר השירים זלגו עיניו דמעות, והיא המעלה האמורה לעתיד לבא "בבכי יבואו", שהיא מדרגה גדולה, המרומזת בפסוק "והנה נער בוכה ותחמול עליו". והוא בחינת יום הכיפורים, כמו שאמר האר"י שמי שאינו בוכה בר"ה ויוהכ"פ אין נשמתו שלימה ואין בכיה זו באה מצד מרה שחורה.

מבואר בזוהר דאתפשטותיה דמשה בכל דרא ודרא, שיש בכל דור נשמות גבוהות מבחינת משה והוא מבחינת פנימיות אור החכמה כמו נשמת רבי עקיבא ורשב"י וכיוצא, וכן בכל דור ודור יש נשמות וניצוצות שמלובשים בגופים מבחינת משה.

מעלתו היתה עד כדי כך גבוהה, עד שאפילו כשהקב"ה הראה למשה רבינו את רבי עקיבא, אמר משה לקב"ה: שרבי עקיבא מתאים לתת את התורה בו! ואם כן משה רבנו שמע את אחד התלמידים של רבי עקיבא, שואל את רבו: מאיפה כל המשניות האלו (רבי עקיבא היה אב המשנה)? ענה לו רבי עקיבא: "הלכה למשה מסיני" כששמע משה את תשובתו של רבי עקיבא, הסכים לתת את התורה לבני ישראל.

בהזדמנות, אמר אדמו"ר הרש"ב: לרבי עקיבא היה חוש בעבודה, הוא עשה מעשירותו של רבי טרפון "טאלק".

דרך העבודה

רבי עקיבא סבר שבמתן תורה היה דרגה של רואין הנשמע ושומעין הראיה, שכן הוא היה בהתעוררות תמידית של תשובה והשתוקקות, הוא היה בן גרים, התחיל ללמוד תורה בארבעים שנה, וכל ימיו היה בתנועה של מסירות נפש ואמר "מתי יבוא לידי ואקיימנו". בניגוד לרבי ישמעאל שהיה קדוש מרחם, כהן גדול עליו נאמר "קדוש הוא לאלוקיו", ולכן סבר שישראל היו רואין הנראה ושומעין הנשמע, כי סבר שזוהי העבודה - להמשיך אלוקות למטה בגדרי העולם כמו שהוא, שזוהי עבודת הצדיקים

תלמידי רבי עקיבא

ארבע ועשרים אלף תלמידים היו לו לרבי עקיבא, שנהיו תלמידיו במשך עשרים וארבע שנים. הם ידועים בכך שכולן מתו בפרק אחד (בין פסח לעצרת) מפני שלא נהגו כבוד זה לזה", ובל"ג בעומר - "פסקו למות".

מקשה הרבי: דבר פשוט הוא, שכל תלמידים אלו בריבוי גדול של כ"ד אלף לא באו ונעשו תלמידיו ביום אחד, כי אם במשך שנים רבות, והיינו, כאשר התחיל רבי עקיבא ללמוד עם תלמידים ונתפרסמו שמו ותורתו בעולם, התחילו לנהור אליו תלמידים, ובמשך הזמן הלך וגדל מספרם, עד שהיו לו כ"ד אלף תלמידים. כמו כן מובן, שאופן הנהגתם של כל התלמידים לא נשתנה בבת אחת למצב של "לא נהגו כבוד זה לזה", כי אם מדרגא לדרגא כו'.

ותמוה ביותר: מדוע נענשו כולם בפרק אחד, הרי דוחק הכי גדול לומר שבתקופה קצרה זו של "פרק אחד" בין פסח לעצרת נתמלאה סאתם של כל הכ"ד אלף תלמידים בב"א ועד כדי להענש בעונש מיתה? ומן ההכרח לומר שבפרק זמן זה אירע דבר מיוחד שבגללו "כולן מתו" ב"פרק" זה.

עוד מקשה הרבי: הרי רבם של תלמידים אלו, רבי עקיבא, הוא התנא שהדגיש את גודל הפלאת המעלה של אהבת ישראל - "ואהבת לרעך כמוך - רבי עקיבא אומר זה כלל גדול בתורה". ואם כן, יפלא מאד שדוקא תלמידיו "לא נהגו כבוד זה לזה" - היפך הענין דאהבת ישראל (הוראה עיקרית ויסודית בתורת רבם)?

מבאר הרבי, שאדרבה דווקא היותם תלמידי רבי עקיבא גרם לכך "שלא נהגו כבוד זה לזה", כמאמר חז"ל שאין דיעותיהם של בני אדם שוות. וכמובן שכן הוא בנוגע לכ"ד אלף תלמידי רבי עקיבא, שכל אחד מהם השיג תורת רבי עקיבא לפי דרכו ודעתו, ובשיקול הדעת שלו מסקנתו שבוודאי כפי שהשיג הוא כן הוא הפירוש האמיתי בדברי רבו, ולכן כאשר שמע שחבירו לומד את דברי רבו באופן שונה ובלתי נכון לפי דעתו, לא היה יכול לנהוג בו כבוד והערכה - שהרי הוא לומד את דברי רבו באופן מוטעה.

ונמצא, שדוקא היותם תלמידי רבי עקיבא היא הסיבה "שלא נהגו כבוד זה לזה": כל אחד מתלמידי רבי עקיבא היה מסור ונתון בכל נפשו לתורת רבו, עד שלא היה יכול לסבול שמישהו מפרש תורת רבו שלא כהלכה לפי דעתו, ובפרט כאשר זה ה"טועה" הוא תלמיד רבי עקיבא עצמו, וודאי שלא היה יכול לנהוג בו כבוד.

יתירה מזו: הנהגה זו יש בה תוקף דוקא מצד הוראתו היסודית הנ"ל של רבי עקיבא שאמר "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה": לולא הוראה זו, ייתכן שלא יהיה איכפת להם כל כך מה שיש תלמיד שאינו משיג תורת רבם לאמיתתה; אבל מכיון שרבי עקיבא רבם לימדם על מעלת קיום מצות "ואהבת לרעך כמוך", לא הסתפקו בזה שהם עצמם שקדו ועשו חיל בלימוד תורת רבם, אלא, כל אחד מהם השתדל להשפיע על כל שבגדר "רעך" ובפרט תלמידי רבו שגם הם ישיגו תורת רבם באותה הדרך האמיתית, ואלה שלא קיבלו זה לא היה יכול לנהוג בהם כבוד.

קישורים

• הרב מרדכי מנשה לאופר, רבי עקיבא במשנת הרבי.