קודש הקודשים

קודש הקודשים החדר הפנימי והקדוש ביותר במשכן ובבית המקדש וממילא גם בעולם כולו, בו נמצאים אבן השתיה וארון הברית.

הכהן הגדול בקודש הקדשים

מבנה

אורכו היה עשרים אמה, ורחבו עשרים. גובהו חמישים אמה, כגובה ההיכל.

בבית ראשון ניצב קיר בעובי אמה בין הקדש לקדש הקדשים ובו היה פתח לכניסה פנימה. בבית שני לא היה קיר ובמקומו נפרשו שתי פרוכות וביניהן מעבר באורך אמה שהוביל אל תוך קדש הקדשים.

בבית ראשון

בבית המקדש הראשון שבנה שלמה המלך שכן בתוך קודש הקודשים ארון הברית ובו לוחות הברית, ועליו הכפורת עם הכרובים מעליה. נצבו לצדי הארון, על פי המקרא, שני פסלי ענק של כרובים עשויים עץ בציפוי זהב, שגובהם עשר אמות (כחמישה מטרים) ומוטת כנפיהם גם היא עשר אמות. ליד הארון (או בתוכו) הונח ספר התורה שכתב משה רבינו וכן צנצנת המן, ומטה אהרן הכהן (זכר לניסים אלו). בסוף תקופת בית ראשון גנז יאשיהו המלך את הארון ובבית שני נותר רק סלע היסוד של ההר - אבן השתיה (בגובה של שלוש אצבעות ובאורכו ורחובו של הארון), שהיא הנקודה המרכזית שממנה נברא העולם על פי המסורת היהודית.

הארון עמד בנס. אורכו ורחבו של קודש הקודשים הם זהים לאורכם של הבדים. אורך הבדים אינו כולל את רוחב הארון (שאליו חוברו הבדים). כמו כן מסופר שהבדים היו מדויקים באורך קודש הקודשים, ונראו מבחוץ כמין שתי בליטות על הפרוכת - "כשני דדי אישה", זאת כדי שביום הכיפורים יוכל הכהן הגדול לדעת היכן להזות.

בבית שני

בעת שבנה שלמה את הבית הראשון, ידע ברוח הקודש שסופו ליחרב, ובנה בו מקום לגנוז בו את הארון למטה במטמונית עמוקות ועקלקלות, ואכן בחורבן בית ראשון נטמנו שם הארון והצנצת והמטה על פי ציויי יאשיהו המלך. הרבי ביאר כי בבית שני שרתה קדושת קודש הקדשים על ידי מטמוניות אלו, אשר שלמה המלך הכינן ובנאן לשם קדושת קודש הקדשים, ובהם היה הארון ולולי היה שלמה המלך מקדש את המטמוניות לא היה המקום קדוש בקדושת קודש הקדשים וממילא לא היה לבית המקדש כלל דין של בית המקדש באשר הרמב"ם כותב שמעיקרי המקדש הוא שיהיה בו קדש וקדשים הקדשים.

בזמן הגלות

ישנן ריבוי שיטות באשר למיקום המדוייק של קודש הקדשים בהר הבית של ימינו.

השיטה המקובלת על רוב החוקרים היא שמקום קודש הקודשים היה תחת "כיפת הסלע". הרדב"ז אחז בשיטה זו, ובספרו ישנו דיון בנושא. עם זאת, דבריו שם אינם מובנים די הצורך וישנן כיום כמה שיטות כיצד להסביר אותם.

שיטות נוספות טוענות שמיקומו האמיתית של קודש הקודשים קרוב לאזור זה.

לעומת זאת, קיימת מסורת לפיה ר' אהרן רוקח מבעלז הצביע על אבן מסויימת ברחבת הכותל כאבן הקרובה ביותר לקדש הקדשים. השמועה מספרת גם שהרבי הריי"צ בביקורו בארץ התפלל במקום, ברחבה שהיה מקובל כי הוא המקום הקרוב ביותר לקדש הקדשים.

במקדש השלישי

בבית המקדש השלישי לא ישתנו מידותיו של קדש הקדשים עצמו, אולם הכניסה אליו תהיה דרך פתח ברוחב שבע אמות ובגובה שש אמות

בפנימיות הענינים

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לחב"דפדיה והשלימו אותו. יתכן שיש על כך פירוט בדף השיחה.

הכניסה אליו

בדרך כלל חל איסור מוחלט להיכנס לקודש הקודשים, מלבד הכהן הגדול ביום הכיפורים. בין קודש הקודשים לבין הקודש - החדר הגדול יותר שלפני קודש הקודשים, שבו הוצבו המנורה, מזבח הזהב ושולחן לחם הפנים - הייתה הפרדה. בבית המקדש הראשון - חומת אבנים, ובבית המקדש השני, שתי פרוכות ואמה מבדילה ביניהם ונקראת דביר. מידות קודש הקודשים היו עשר על עשר אמות (כחמישה על חמישה מטרים) במשכן, ועשרים על עשרים אמה (כעשרה על עשרה מטרים) בבית המקדש.

במקרים בהם נדרשו תיקונים בקודש הקודשים היו משלשלים מלמעלה אומנים בתיבות מיוחדות, הפתוחות רק מצד אחד, כדי שלא יזינו את עיניהם ביופי. לצורך תיקונים היה מותר גם לאנשים אשר אינם כוהנים, ואם היה צורך גם לטמאים להיכנס לקודש הקודשים.

לפי הדעה, שבסוכות של שנת הקהל היה המלך קורא מספר התורה שהיה מונח בקודש הקודשים, הרי שהיה על הכהן הגדול להוציאו כמה ימים לפני כן ביום הכיפורים, ולהחזירו למקומו ביום הכיפורים של השנה הבאה.

הכניסה אליו לעתיד לבוא

לערך משנות הנוני"ם החל הרבי להוסיף לפרקים לאיחול הקבוע בסיום השיחות - שנלך לארץ הקודש, לעיר הקודש, להר הקודש ולבית המקדש - את המילים "ובקדש הקדשים".

הרבי הסביר זאת על פי דעת המדרש המפרש את הפסוק "ואל יבוא בכל עת אל הקודש" במשמעות המכוונת להכנתו האישית של הכהן, ולא לזמן. בכל עת שהוא רוצה ליכנס יכנס רק בסדר המפורט בכתוב ("כי אם בזאת יבוא אהרן אל הקודש, בפר בן בקר...")

בהתאם לדעת כמה מהמפרשים שכוונת הפסוק "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים" הוא שכל בני ישראל הינם כהנים גדולים, והוא מכוון ללעתיד לבוא - הסביר הרבי שזוהי הסיבה לכך שכשמאחלים זה לזה שניפגש בבית המקדש, לא מסתפקים בזה אלא מוסיפים "ובקדש הקדשים", כי זהו מקומו האמיתי של כל אחד ואחת מישראל.

הרבי מביא דוגמא מהזמן בו איימה גזירת הכחדה על מלכות בית דוד, ויהושבע החביאה את יואש - הנצר האחרון לשושלת המלוכה - בקדש הקדשים! שם, במשך שש שנים הוא אכל, שתה וישן. זאת משום שמקומו האמיתי של יהודי הוא בקדש הקדשים - רק שאז זה התגלה על ידי הסכנה, בדוגמת העלי' שנפעלת ב"גאולה" על ידי הירידה ב"גולה".

אמנם, גם לדעת המדרש תהיה הגבלה של קרבנות ("כסדר הזה"), אך אותם כל יהודי יכול להשיג בנקל והדבר לא יהווה בעיה. במקום אחר אומר הרבי שבגאולה יוכל כהן גדול להיכנס אף "שלא בסדר הזה".