מוקצה
מוקצה הוא תיאור כללי לחלק מאיסורי שבת ויום טוב.
ערך זה מוצע כמועמד להכללה ברשימת הערכים המומלצים
הערות, תגובות, וביקורת עניינית יתקבלו כולן בשמחה בדף שיחה זה. |
 |
איסור מוקצה
אסרו חכמים לטלטל מקצת דברים בשבת . איסור זה נקרא "מוקצה", כלומר, שמוקצה ומוצא [מדעת האדם] מלהשתמש בו בשבת. איסור זה מתחלק לכמה סוגים. ובכללות מתחלק לשני סוגים כלליים: מוקצה קל ומוקצה חמור.
בתלמוד
במסכת שבת [1] נחלקו חכמים ורבי נתן בדין אדם המוציא בשבת בהמה, חיה או עוף (כשהם בחיים) לרשות-הרבים. רבי נתן סובר שהוא פטור, ואינו חייב מן התורה באיסור "הוצאה", וטעמו הוא "שהחי נושא את עצמו" ולכן אין האדם שהוציאן חייב, אולם חכמים סוברים שחייב[2]
דיני מוקצה
כלי שמלאכתו לאיסור
כלי שמשתמשים בו כדי לעשות מלאכה האסורה בשבת. כמו: מחט, נרות, פטיש, מחק, מכשיר כתיבה, אודם, חותמת, גפרורים, מהדק, מטריה, מנגל, בטריה, תפילין, פנס, מגהץ
מותר לטלטל 'כלי שמלאכתו לאיסור' בשבת רק לצורך גופו או לצורך מקומו.
לצורך גופו
צריכים את גוף הכלי כדי לעשות איתו משהו שמותר בשבת.
לצורך מקומו
צריכים את המקום ששם מונח החפץ האסור.
מוקצה מחמת חסרון כיס
דברים שמאוד יקרים לאדם, והוא חושש עליהם שיתקלקלו ויהרסו. לדוגמא: פלאפון, כלי נגינה, מצלמה, ארנק עם כסף, חפצים בחנות שעומדים למכירה, תעודת זהות, שלט, מחשב,
אסור לטלטל, לא לצורך גופו ולא לצורך ממונו.
אוכלים משקים וספרים בשבת
אוכלים ומשקים כשרים, וכן ספרים שמותר לקרות בהם בשבת – אינם מוקצה כלל ומותר לטלטלם בשבת גם שלא לצורך כלל [וראה גם בפרק ה להלן באריכות יותר בדין מאכלות האסורות.
שאין עליו תורת כלי ושאר מיני מוקצה גמור
כל דבר שאין עליו תורת כלי ואינו מאכל אדם ולא מאכל בהמה, כגון אבנים, כספים, עצים, קנים, קורות, עפר, חול וקמח, וכן מאכלי אדם שאינם מבושלים ואין אפשרות לאוכלם חיים, כגון מיני קטניות, שאין ראויין לאוכלם חיים – הרי הם מוקצה גמור ואסור לטלטלם גם לצורך גופם, כגון לקחת אבן לפצוע בה אגוזים או לסמוך בה כלי וכיו"ב; או לצורך מקומם, כגון לפנותו מהשולחן, כדי שיוכל להניח עליו אוכל [וכן מיני בשר קשה, שאין אפשרות לאוכלם חיים, או דגים שאינם מבושלים ולא מלוחים.
כלי שמלאכתו להיתר
כלי שמלאכתו להיתר, כלומר, ששימושו הרגיל תמיד הוא דבר שמותר בשבת [ואפילו אם עיקר פעולתו הוא דבר שאסור לעשותו בשבת, אבל מיוחד וקבוע גם לדבר המותר בשבת] – מותר לטלטלו לצורך גופו ומקומו, וגם לצורך הכלי עצמו.
כלים שאסור לטלטל בשבת
אסרו חכמים לטלטל כלים שאינם עומדים לשימוש המותר בשבת ויש בזה גם כן חילוקי דינים כדלקמן. וגם כלים שמיועדים לשימוש המותר בשבת יש בהם גדר מסויים של מוקצה כדלקמן, אבל מאכלים המותרים בשבת וכן ספרים המותרים בקריאה בשבת אינם מוקצה כלל.
בכלים
אסרו חכמים לטלטל כלים שאינם עומדים לשימוש המותר בשבת ויש בזה גם כן חילוקי דינים כדלקמן. וגם כלים שמיועדים לשימוש המותר בשבת יש בהם גדר מסויים של מוקצה כדלקמן, אבל מאכלים המותרים בשבת וכן ספרים המותרים בקריאה בשבת אינם מוקצה כלל וכדלקמן:
הקל ביותר, כאמור, הם מאכלים כשרים וספרים המותרים בקריאה בשבת אינם מוקצה כלל ומותר לטלטלם גם שלא לצורך, ומסתבר שבכלל זה ג"כ תרופות שמיועדות לשימוש בשבת, מי שטיפת פה, דיאודורנט להסרת ריח זיעה ואפשר שגם תרופות שאין רגילות להשתמש בהם אך הם ראויים ומותרים בשימוש לאדם הזקוק להם אפשר שגם דינם כמוהם.
באוכלים
כל אוכל שראוי לאכילה, גם אם ראוי קצת לאכילה, אינו מוקצה כלל ומותר לטלטלו גם שלא לצורך.
כל מה שאינו ראוי לאכילה, כגון קטניות הצריכות להתבשל, הוא מוקצה גמור כל זמן שלא נתבשלו. וכן פרי או ירק שלא גדל כל צורכו ואינו ראוי כלל לאכילה הוא מוקצה גמור ואם ראוי קצת לאכילה ואפילו אם מקצת בני אדם אוכלים אותו – אינו מוקצה כלל ודינו כנ״ל. אבל אם אין ראוי כלל לאכילה הוא מוקצה גמור.
גבי נכרי
מותר לומר לנכרי לטלטל כל מוקצה לצורך הישראלי או לצורך מקומו או לצורך גופו (או כדי לסלקו מפני שמתבייש ממנו הישראלי, או מפני שאינו מריח טוב וכיו"ב). אבל לצורך המוקצה, כגון שלא ייגנב – אסור לומר לנכרי לטלטלו.
בבעלי חיים ובמחובר לקרקע
אסרו חכמים להשתמש בבעל-חיים בשבת, כגון להשתעשע עימו על ידי שישפשף בו את התינוק או הגדול; או להגביה את הבעל-חיים וכן לרכוב עליו ולישב על גבי בעל חיים בשבת – אסור.
דיני משחק בשבת
בהלכות שבת שבשולחן-ערוך הוקדשו כמה סימנים [3] להלכות מוקצה, וישנם כמה מהתייחסויות הרבי לדינים שבסימנים אלו.
בשיחת מוצאי-שבת פרשת שמיני תשל"ט התבטא הרבי [4]:
ישנם כאלו שאינם יודעים מהו "פוטבאָל". ישנו דין בשולחן-ערוך ש"אסור לשחוק בכדור בשבת" עם שקלא-וטריא שלימה בכך. גם יהודים יראי-שמים יודעים את השקלא-וטריא שבדבר, ואף-על-פי-כן אומרים הם פרק תהילים במקום לעשות זאת...
בשולחן-ערוך אדמו"ר הזקן [5] הובאה הלכה זו בניסוח דלהלן:
"אסור לשחוק בכדור בשבת ויום-טוב, לפי שאסור לטלטלו, מפני שאין תורת כלי עליו. ויש מתירים לטלטלו ולשחוק בו ברשות-הרבים. ונהגו מקדם להקל ולא מיחו בידם הואיל ויש להם על מי שיסמוכו"
. הגאון החסיד רבי יצחק דובוב הקשה בפני הרבי, עוד בחיי אדמו"ר מוהריי"צ, על מה שכתב אדמוה"ז:
"ויש מתירים לטלטלו ולשחוק בו ברשות הרבים"
שגם אלו שהתירו לא התירו לשחק בשבת ברשות הרבים אלא רק ביום טוב. ומדוע אדמוה"ז לא פירש זאת.
על קושיה זאת ענה הרבי במכתב מנר ה' דחנוכה תש"ט ("הרב-החסיד והרב-הגאון הוותיק-וחסיד איש-ירא-אלקים וכו' מוהר"י שי'") – המכתב נדפס בשלימותו באגרות-קודש כרך ג' [6].
בשולי האיגרת העיר העורך, שכפי שתיקן הרבי תוקן גם ב'לוח התיקון' לשולחן-ערוך אדמו"ר הזקן מהדורת זיטומיר תר"ז, והתיקון שהרבי מציין עליו "ראיתי מי שרצה להגי[ה]" מצוי ב"קונ' השלחן" לגאון החסיד רבי אברהם חיים נאה ע"ה עמ' לו (יצויין עוד כי שני התיקונים הובאו הן באיגרת הרבי והן ב'קונטרס השולחן' אלא שהרבי העדיף תיקון זה כמבואר באיגרת, והגרא"ח נאה העדיף תיקון זה מטעמו הוא):
...ובמענה על מה דשאילנא קדמיכון בשו"ע אדה"ז חאו"ח ס' ש"ח ס' פ"ג [שולחן ערוך אדמו"ר הזקן חלק אורח-חיים סימן ש"ח סעיף פ"ג] שכתוב שם: אסור לשחוק בכדור בשויו"ט [בשבת ויום טוב] כו' ויש מתירין לטלטלו ולשחוק בו ברה"ר [ברשות הרבים]. ותמה דהול"ל [דהווה ליה לכתוב] ולפרש דדוקא ביו"ט [ביום טוב] מתירין, ולא לסמוך על המבין.
והנה עוד ק"ק [קושיות קצת] ישנם כאן:
א. הול"ל [הווה ליה לכתוב] אפילו ברה"ר וכשיגרא דלישנא בכ"מ [בכמה מקומות] בכגון דא, וכ"ה [וכן הוא] ברמ"א ס'[ימן] תקי"ח ס'[עיף] א: ומותר לשחוק בכדור אפילו ברה"ר [ברשות הרבים]. וראה ג"כ [גם כן] כאן גופא ס'[עיף] פ"א: "האשה מדדה את בנה אפילו ברה"ר [ברשות הרבים] כו'".
ב. כיון דקאי בהל' שבת ולא יו"ט, הו"ל [הווה ליה] לפרש דין שבת ולסתום דין יו"ט (אם רצונו לקצר ולסמוך על המבין), ולא להיפך.
והנה נלפענ"ד [נראה לפי עניות דעתי] ברור שיש כאן טה"ד [טעות הדפוס]. ומתחלה אמרתי שאולי נשמטה כאן תיבה אחת וצ"ל [וצריך להיות]: ולשחוק בו ביו"ט ברה"ר [ברשות הרבים], שהוא כל' התוס' [כלשון התוספות] שעליו צוין במ"מ [במראי מקומות] שעל הגיליון.
אבל עדיין אין מתורצים בזה שני דיוקים הנ"ל. שוב מצאתי שו"ע [שולחן ערוך] רבנו דפוס הראשון וכתוב שם: ולשחוק בו בר"ה – בלא רי"ש בסוף ר"ת [ראשי תיבות] זה.
ולכן נ"ל [נראה לי] שבגכתי"ק [שבגוף כתב יד קודש] הי'[ה] כתוב "ברה"י" [ברשות היחיד] – ביו"ד לבסוף. והמעתיק השמיטו בטעות. ונדפס בדפוס הראשון "בר"ה". ובאו ו"תקנו" בדפוסים שלאח"ז [שלאחרי זה] באמרם שפי' [שפירוש] הר"ת [הראשי תיבות] הוא "ברשות הרבים". והוסיפו רי"ש לבסוף. ובאו בדפוס ווילנא ושלאחריו והוסיפו "תיקון על תיקון" ופירשו הר"ת [הראשי תיבות] ונדפס: ברשות הרבים.
ראיתי מי שרצה להגי[ה] בשו"ע ס[ימן] ש"ח ס[עיף] פ"ג: "ולשחוק בו בשבת ברה"י [ברשות היחיד] וביו"ט אפי' ברה"ר [ברשות הרבים]. ואין נ"ל [נראה לי] כי אין בנדו"ד [בנידון-דידן] הכרח לומר שיוצא מדרך הרגיל נשמטו כמה תיבות. וכנ"ל [וכנזכר לעיל], די בהשמטת יו"ד, נקודת משהו, בלבד.
תחום שבת
הצורך להטלטל בדרכים ולנסוע ממקום למקום אסורה בשבת משום שהיא גורמת לחוסר מנוחה, והשבת נועדה להיות יום המנוחה של האדם.
וזהו שתקנו חכמים תחום שבו מותר להתהלך בשבת, ומעבר לו אסור לצאת. ותחום השבת הוא מקום שביתתו של אדם ועוד אלפיים אמה לכל רוח. אלפיים אמה הם אלפיים צעדים של אדם ממוצע, והם כ-912 מטרים.
במשנה (ראש השנה כה,א) מסופר: "שלח לו רבן גמליאל [לר' יהושע] גוזרני עליך שתבוא אלי במקלך ובמעותיך (ובתרמילך) ביום הכיפורים שחל להיות בחשבונך... ונטל מקלו ותרמילו והלך ליבנה כו'".
הרבי מסיבר את פשר המשנה[7]:
"הלך" – הוא רק איסור תחומים.
ב"מקלו" ניתוסף איסור הוצאה.
וב"תרמילו" – גם איסור מוקצה.
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ↑ צד,א
- ↑ בלקוטי שיחות חלק ו' שיחה א' לפרשת יתרו מבאר הרבי (בין הדברים) את ההבדל בין סוג ה"חי" לסוג ה"צומח", על סוג ה"חי" אומר הרבי (עמ' 110, כאן בתרגום חופשי): בסוג ה"חי" א. החיות היא נפשית, זוהי הסיבה לכך שבבעל-חי מצוי כח הרצון (שבו מתבטאת ה"נפש"), ב. גם הגוף שלו מושפע מרצון הנפש בדרך ממילא, מצד זה שהוא מיוחד עמו, עד כדי כך שמהותו היא (לא חומר, כי אם) נפש". ובהערה (34) כותב הרבי: כידוע (דיבור המתחיל כי עמך ש"ת פ' ב' ובכ"מ ובכמה מקומות) שנפש וגוף בערכם זל"ז הם מהות ומציאות. ולהעיר מזה שהחי נושא את עצמו ואינו מרגיש את עצמו (וראה ד"ה יחיינו מיומים תש"א פ ב). ובשולי הגליון: שבת צד, א. וגם לדעת רבנן שם (וכ"ה [וכן היא] ההלכה – שו"ע אדה"ז ס'[ימן] ש"ח ס'[עיף] פ) שהמוציא בהמה חי'[ה] ועוף חייב – הוא לפי דמשרבטי נפשייהו, היינו שמכבידין עצמן להשמיט מיד הנושאן (פר[וש] רש"י שם), אבל אין זה נוגע להנפש שלהם. ההלכה נפסקה כדעת חכמים, וכפי שכותב אדמו"ר הזקן בשולחן-ערוך שלו, סימן ש"ח סעיף פ': "...ברשות הרבים אסור לדדות שום בהמה חיה ועוף, גזרה שמא יגביהם ויוליכם ויתחייב משום מעביר ד' אמות ברשות הרבים, ולא אמרו החי נושא את עצמו אלא באדם, אבל לא בבהמה חיה ועוף...".
- ↑ הסימנים ש"ח-שי"א
- ↑ לפי שיחות קודש תשל"ט, כרך ב' עמ' 591-2, בלתי מוגה
- ↑ סימן שח סעיף פ"ג
- ↑ עמ' כז-כח
- ↑ בשיחות קודש תש"מ כרך א עמ' 718 בשולי הגיליון
הבהרה: המידע בחב"דפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.