תאווה
תאווה הינה רצון חזק העולה בלב האדם. התאוות הרעות עולות מהחלל השמאלי שבלב - מקום משכנה של הנפש הבהמית[1].
בחינת התאוה שייכת לדרגת הנפש מספירת המלכות, והיא תשוקה חזקה ששורשה משורש המידות שהוא רצון הנפש - ספירת הכתר. על כך ידוע מאמרו של אדמו"ר הזקן כי הלשון "התאוה לו הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים" בא להביע את כך שהרצון העליון אין לו שום מענה בשכל והבנה או סיבה כל שהיא אלא היא בגדר תאוה שעליה נאמר "אויף א תאוה פרעגט מען נישט קיין קשיות" (באידיש: על תאוה אין שואלים קושיות).
תאוה בבחינה זו שלמעלה מהבנה כלל, קיימת גם בעבודת השם: כמו שפירש רש"י את הפסוק "כמה לך בשרי" - לשון תאוה ואין לו דמיון, ופירש הבעל שם טוב שהתאוות הבשריים, מה שהאדם מתאוה מצד טבע הגוף שהטביע הקב"ה בתולדתו אין להם שום דמיון כלל לאותה התאוה שנתאוה דוד המע"ה בבשרו לאלקות[2].
לעומת זאת התאוות בגשמיות באות דווקא על ידי מחשבה בענין שמתאוים לו[3], ומכיון שהתאוה באה ממחשבה שהיא היפך החכמה, לכן קובע הרמב"ם כי אין התאוה שולטת אלא בלב הפנוי מהחכמה.
