שערות הראש והזקן
שערות הינם צינורות דקיקות היוצאות מן העור בגוף האדם במקומות מסויימים, ובהבדלים קטנים בין זכר לנקבה.
בהלכה
ישנם דינים מיוחדים רבים, הקשורים בשערות, ומהם: האיסור לחתוך את שערות = פאות הראש. האיסור לגלח את שערות הזקן, האיסור לגבר לחתוך שערות מסויימות בגופו, על מנת שלא ידמה בזה לאישה, האיסור להסתפר במועדים וזמנים מסויימים בשבוע ובשנה, המצווה לגדל שער במקרים מסויימים (נזיר, מצורע, אבל ועוד), התספורת בערב שבת ויום טוב, והתספורת של מלך וכהן גדול, חובת האישה הנשואה (או בעולה) לכסות את שערות ראשה, שער באישה ערווה - האיסור לומר דברי קדושה מול שער אשה נשואה (או בעולה), איסור התספורת לאנשים מסוימים נזיר, החובה לגלח את כל השערות בכל הגוף במקרים מסויימים (הלוים, מצורע, נזיר), המצווה לשרוף את שער הנזיר בבית המקדש, הלכות חציצה בשער בתוך הלכות טבילה, הדיון ההלכתי על כיסוי ראש האשה בשערות גזורות שלה או של אישה אחרת, ועוד, ועוד, ועוד.
בקבלה ובחסידות
הוא בחינה בקבלה המובאת בהקשרים שונים כשבכללות משמעו הוא השפעה מצומצמת ביותר, על דרך שערה שהחיות שבה מזערית לעומת החיות שבראש, ממנה היא צומחת.
ענינו
מבואר כי ענין השערות הוא קדושה עצומה, כענין י"ג תיקוני דיקנא, וכענין "ושער רישיה כעמר נקא", וכן כנאמר בנזיר "קדוש יהיה גדל פרע". ומה שאין כן מה שנאמר כי "שער באשה ערוה". ומבואר הענין כי השערות הם בבחינת צמצום, ואשה היא בבחינת צמצום, וכאשר נמשך הצמצום בצמצום יכול להיות יניקה לחיצונים.
בבחינת מותרי המוחין
בענין השערות מבואר כי השערה היא חלולה מבפנים ובתוכה נמשך ומתלבש איזה חיות מן המוחין. אלא שהשערות הם ממותרי המוחין, ולכן יכולים לחתוך את השערות ואין זה כואב למוח כלל. וכך הוא ברוחניות שענין השערות הוא בבחינת לבושים ובבחינת המשל, שבו ועל ידיו משיגים את הנמשל. שהמשל הוא בבחינת השערה עצמה, וענין הנמשל הוא החיות המלובשת בשערה.
מסיבה זו מצינו שלפעמים הגביהה התורה את מעלת השער, כמו בנזיר שחייב לגדל שער ראשו, ואף מצינו בשמשון הגיבור שכל כוחו היה בשערותיו, ולפעמים מצינו שהתורה השפילה את ענין השער כמו בכהנים ולוים. הסיבה לכך היא כי העשרות הינם מותרי המוחין, ולכן תלוי מהיכן הם נמשכים.
כאשר השערות נמשכים ממותרי החיות של ע"ק שהוא אין סוף, אז השערות הם חיות כל העולמות ויש בהם קדושה רבה ונפלאה, ומכיון שבנזיר מאירה ההארה של ע"ק לכן השערות שלו יש בהם קדושה ואסור לגלחן בימי נזירותו. מסיבה זו שערות הפיאות והזקן יש בהם קדושה של "דיקנא עליאה", אלא שבנזיר הקדושה היא בכל שערות הראש.
אך כאשר השערות נמשכות מנוקבא דאצילות, שהיא בחינת מצומצמת יותר לגבי ע"ק, אז ממותרי המוחין שלה יכול להיות יניקת החיצונים.
אדמו"ר הצמח צדק מסביר את הענין, כי מצינו בשיחת חולין של תלמידי חכמים שצריכה לימוד. הסיבה לכך היא מכיון שחכמת האלוקות שבקרבו גבוהה מאוד, עד שגם בחינת מותרי המוחין שבו היוצאים בשיחת החולין שלו הם חכמה עילאה ממש, ולכן הגמרא במסכת סוכה[1] לומדת הלכות משיחתו של רבן גמליאל. אך כאשר אדם אחר שח שיחת חולין הם דברים בטלים ממש, גם אם הוא אדם כשר שלומד תורה, כי מותרות החכמה שלו היוצאים בשיחת החולין אין בהם דברי תורה ולכן הוא עובר על האיסור של דבור דברים בטלים.[2]
הערות שוליים
- ↑ כא א.
- ↑ דרך מצוותיך מצוות תגלחת מצורע