השוחט היא אחת מל"ט מלאכות שבת המנויים במשנה.

במשנה

הַצָד צְבִי. הַשּׁוֹחֲטוֹ. וְהַמַּפְשִׁיטוֹ. הַמּוֹלְחוֹ וְהַמְעַבֵּד אֶת עוֹרוֹ. וְהַמּוֹחֲקוֹ. וְהַמְחַתְּכוֹ

שבת פרק ז'

בגמרא

בגמרא מובא שני דיעות "שוחט משום מאי מחייב?" דעה אחת (של רב) מחייבת משום "נטילת נשמה", ודעה נוספת (של שמואל) מחייבתו גם משום צובע.

בחסידות

בחסידות מובאים דבריו של הבעל שם טוב המפרש דברים אלו על היצר הרע השוחט נשמות ומטמאם משום מאי מחייב? למה יקבל עונש לעתיד לבא? והלא נצטווה על כך? והתירוץ הוא משום צובע, שאומר על מצוה שהיא עבירה ועל עבירה שהיא מצוה, ועל כך לא נצטווה.

חידושי הצמח צדק

אחת מהקושיות שהראשונים והפוסקים מתחבטים בה רבות היא מדוע צריכה התורה להתיר ברית מילה בשבת, והלא המלאכה היא הוצאת הדם מהתינוק שהיא "נטילת נשמה" כלומר נטילת הדם, אם כן קשה לפי הדיעות שנטילת נשמה הכוונה היא החלשת האדם, והלא אין כל תועלת מהחלשת התינוק, והצורך הוא כריתת הערלה בלבד?.

אדמו"ר הצמח צדק (בחידושיו למסכת שבת פרק י"ג) מסביר את דעת הסוברים שמלאכת חובל היא החלשת האדם, שיש לחלק בין מלאכה שהפעולה והתוצאה הינם דבר אחד, לבין מלאכה שהפעולה והתוצאה שני דברים. כאשר המלאכה והתוצאה הינם מציאות אחת, כברית מילה שאי אפשר לחתוך בשר מבלי להוציא דם, וכן בחובל בעל חי משום שצריך את הדם לכלבו, למרות שאין תועלת מעצם החבלה, כיון שיש לו צורך בדם נחשבת הפעולה צריכה לגופה.

אך התוספות חלוקים על כך, והצמח צדק מבאר כי ניתן לתרץ לשיטתם שהמלאכה נטילת נשמה היא החלק הרוחני שבדם, ומכיון שהרוחניות והגשמיות הם שני דברים נפרדים, אין פעולה זו נחשבת לפעולה אחת, ולכן היא נחשבת למלאכה שאינה צריכה לגופה. ואלא שהתוספות עצמם אינם מתרצים כך, מפני שהתוספות סוברים ש"צריכה לגופה" לא נמדדת בפעולה שבה נעשית המלאכה, אלא בבן אדם בכלליות ומכיון שיש לתינוק תועלת מהטפת הדם לכן נחשבת הפעולה "צריכה לגופה".