מצרים
מצרים, הינה ארץ בו היו בני ישראל מאתים ועשר שנה, החל מרדת יעקב אבינו למצרים, עד יציאתם בחג הפסח.
מיד לאחר פטירת יוסף הצדיק, שהיה משנה למלך במצרים, החל שעבוד קשה מצד המצרים, שהסתיים רק על ידי עשרת המכות שנעשו על ידי משה רבינו בשליחותו של הקב"ה, וסיומם הסופי במכת בכורות.
למרות שאברהם אבינו נתבשר מפי ה' "גר יהיה זרעך בארץ לא להם ארבע מאות שנה", היה זמן הגלות רק מאתים ועשר שנים. לפי החשבון, מספר ארבע מאות שנה הינו החל מלידת יצחק אבינו, עד יציאת מצרים. סיבה נוספת לקיצור שנות השעבוד למאתים ועשר, הינו קושי השעבוד של ישראל במצרים, שבאיכות היה שווה לשנות שעבוד של ארבע מאות שנה.
הגלות במצרים היתה אמנם גלות גשמית, אך בעיקרה היתה גלות רוחנית, ועל פי ספרי החסידות היו ישראל שקועים במ"ט שערי טומאה במצרים, מהם נטהרו במ"ט ימי ספירת העומר, שקדמו לקבלת התורה.
גלות מצרים ויציאת מצרים בתורת החסידות
בתורת החסידות מצרים היא מושג המגדיר הגבלה רוחנית, מלשון מיצר והגבלה.
גלות מצרים ברוחניות הוא מה שנפש הבהמית מגבלת ומסתרת על הנפש אלקית, עד שנפש האלוקית מתצמצמת כל כך שנעשה בקטנות והעלם.
המשמעות של יציאת מצרים בעבודת השם היא, הסרת המיצר והגבול. והיינו דהשכל שבמוח מאיר בלב במדות טובות בפועל ממש<REF>היום יום ד' שבט.}}. מסיבה זו יציאת מצרים היא פעולה מתמשכת ולא פעולה חד פעמית, שהרי כל יום ויום האדם מתעלה ויוצא ממיצר נוסף בעבודת ה'.
בספר התניא פרק ל"ז מבאר את המאמר:
אדמו"ר הזקן מסביר כי יציאה תמידית זו עליה נאמר כי היא מתרחשת כל יום ועל אדם לחוש בכך, יציאה זו היא יציאת נפש האלהית ממאסר הגוף משכא דחויא ליכלל ביחוד אור איו סוף ב"ה על ידי עסק התורה והמצות בכלל.
יציאה זו מתרחשת בפרט בפרט בקבלת מלכות שמים בקריאת שמע שבה מקבל וממשיך עליו יחודו ית' בפירוש, באמרו "ה' אלהינו ה' אחד". וזאת על פי המבואר בספר התניא כי המילה אלהינו הנאמרת בשמע ישראל הוא על דרך הנאמר על אברהם אבינו "אלהי אברהם" וכו', שמשמעותה היא לפי שהיה בטל ונכלל ביחוד אור אין סוף ב"ה. רק שאברהם זכה לזה במעשיו והילוכו בקודש ממדרגה למדרגה, כמו שכתוב ויסע אברם הלוך ונסוע וגו', אבל אנחנו - בני ישראל - ירושה ומתנה היא לנו, שנתן לנו את תורתו והלביש בה רצונו וחכמתו ית' המיוחדים במהותו ועצמותו ית' בתכלית היחוד, והרי זה כאלו נתן לנו את עצמו כביכול[1] ובכך נתן לנו את האפשרות ליבטל ביחודו יתברך, ולזה אין מונע לנו מדביקות הנפש ביחודו ואורו ית' אלא הרצון שאם אין האדם רוצה כלל ח"ו לדבקה בו כו'. אבל מיד שרוצה ומקבל וממשיך עליו אלהותו ית' ואומר "ה' אלהינו ה' אחד", הרי ממילא נכללת נפשו ביחודו ית' ד"רוח אייתי רוח ואמשיך רוח", והיא בחינת יציאת מצרים.
מסיבה זו, מסביר אדמו"ר הזקן, תקנו את פרשת יציאת מצרים בשעת קריאת שמע דווקא, למרות שהיא מצוה בפני עצמה ולא ממצות קריאת שמע כדאיתא בגמרא ופוסקים אלא מפני שהן דבר אחד ממש. על כך מרומז גם בסוף פרשת יציאת מצרים המסתיים במילים "אני ה' אלהיכם", המורה על ביטול הנפש באחדותו יתברך, כמבואר.
מצרים בדורנו
בתקופת מלחמת העולם הראשונה הוגלו למצרים חסידי חב"ד והרב מנחם מענדל נאה היה הדיין של המגורשים, ויחד עם בנו הרב אברהם חיים נאה הקימו את ישיבת ארץ ישראל עבור המגורשים.
אדמו"ר הריי"צ במסעו לארץ הקודש, ביקר במצרים, הן בהלוך והן בחזור.
הרבי הורה לערוך סיומי רמב"ם במצרים, ובמשך שנים רבות מידי שנה נסעה משלחת רבנים ואישים חב"דיים לערוך סיום רמב"ם במצרים.
בגלל הסכנה שבדבר, אין שלוחים במצרים.
ראו גם