מסכת נדה
מסכת נדה היא הינה מסכת השביעית בסדר טהרות והיחידה בסדר שיש עליה גמרא. המסכת מדברת על טומאת נידה, וטהרתה. מהתורה נידה היא אישה שראתה דם שמקורו מהרחם.
המסכת בעלת עשרה פרקים, ושבעים ושנים דפים.
ביאורי הרבי
שעטנז הינו איסור מהתורה.
יש שני מיני שעטנז: כלאי הכרם, שהינו איור לערבב זרעים שונים יחד, וכלאי בגדים - לערבב יחד צמר ופשתים.
- בכלאי הכרם האיסור הוא לערבב יחד שני מינים, היוצרים יחד מציאות חדשה הקרויה שעטנז.
- בכלאי בגדים, הדבר תלוי במחלוקת ראשונים:
דעת רש"י, כי האיסור מהתורה אינו רק אם הוא שוע טווי ונוז, כלומר שמתחילת העשייה האריגה וכו' נארגו ונעשו יחד. הביאור הפנימי בשיטתו היא מכיוון שסובר שהאיסור הוא להרכיב מציאות חדשה הנעשית משני מינים, ולכן אין האיסור אלא אם הם מציאות אחת ממש.
אך דעת רבינו תם היא, כי האיסור הוא גם אם הוא רק חיברן רק על ידי אריגה, לאחר שטוה כל אחד מהם לבדו.
הביאור בזה היא, מכיון שלרבינו תם איסור כלאי בגדים הינו איסור אחר מאיסור של כלאי הכרם, ואיסור זה אינו אלא ערבוב שני מינים שונים, גם אם אינם נעשים מציאות חדשה.[1]
ביאורים נוספים
- ענין המסכת. נדה, איסור או טומאה. שיחות קודש תשט"ו, עמ' צד.
- כג ב. דברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן. לקוטי שיחות חל"ח עמ' 120 הערה 47 (עמ' 132)
- לה א. ראייה ראשונה של זב מטמאה באונס. לקוטי שיחות עמ' 42(עמ' 53)
- סא ב. עד שיהא שוע טווי ונוז. לקוטי שיחות חל"ד עמ' 123 (עמ' 135)
- עג א. דיני זבה שראתה ביום העשירי או האחד עשר לראייתה. לקוטי שיחות ח"ז עמ' 106 (עמ' 118)
- סיום מסכת נדה: א"ל רב שמעיה לרבי אבא אימא ביממא תהוי זבה, בליליא תהוי נדה. י"ט כסלו תשט"ו, תורת מנחם חלק י"ג עמ' 189.
