טבילת כלים
טבילת כלים היא טבילה במקווה או במעיין, המתבצעת בכלים שנקנו מגוי, שעל פי ההלכה צריכים טבילה.
מקור למצווה
המקור למצוה הוא בספר במדבר:
וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶל אַנְשֵׁי הַצָּבָא הַבָּאִים לַמִּלְחָמָה זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת משֶׁה. אַךְ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכָּסֶף אֶת הַנְּחשֶׁת אֶת הַבַּרְזֶל אֶת הַבְּדִיל וְאֶת הָעֹפָרֶת. כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם
— במדברפרק לא פסוקים כא-כג
מכאן למדו שיש לטבול את הכלים לפני השימוש (ואם צריך גם להגעילם) לפני השימוש. טעם לטבילת הכלים מובא בתלמוד הירושלמי:[1] "לפי שיצאו מטומאת הגוי ונכנסו לקדושת ישראל".
לפי רוב הראשונים טבילת כלים היא חובה מדאורייתא.
את הכלים מטבילים במקווה כשר. בשעת הטבלת הכלי יש לוודא שאין חציצה בין הכלי למים, כגון היד שמחזיקה את הכלי או מדבקות.
לפני הטבלת כלי אחד מברכים: "בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל טְבִילַת כֶּלִי". ובהטבלת מספר כלים מברך "בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל טְבִילַת כֵּלִים". ברכה זו היא אחת מברכות המצוות.
כלים הצריכים גם הגעלה, יש להגעילם קודם הטבילה. ואם הטבילם קודם מותרים. ויש אומרים שצריך לחזור ולהטבילן.[2]
שיעור המקווה
הטור כותב[3] בשם הסמ"ק, שלמרות שמעיין מטהר בכלי טמא בכל שהוא, בכלים הלקוחים מן העובד כוכבים צריך שיהיה במקווה ארבעים סאה, אך הוא מערער על דבריו, וסבור שאין להחמיר בטבילה זו יותר מבטבילת טומאה, שבה כתוב את המקור היחיד לשיעור הטבילה.
הבית יוסף, לעומת זאת, מחזק את דברי הסמ"ק, ומוצא להם מקור בדברי התוספות במסכת עבודה זרה[4] בסוגיית טבילת נדה ואומר, שלמרות שמהתורה די ברביעית כדי להטביל כלים, דין זה אמור רק לגבי טומאה, אך טבילת כלים נחשבת לחידוש ש"אין בו אלא חידושו", ולכן צריכים בשבילו ארבעים סאה. אדמו"ר הצמח צדק מבאר את דבריו, שמכיוון שמצאנו כבר בתורה חילוק בהלכות מקווה, שהרי לאדם יש צורך בארבעים סאה מים (לפי שיטת התוספות) - ולמרות שדי ברביעית לטבילת כלים, עלינו להחמיר מספק שצריך ארבעים סאה, וכן במעיין, לפי הדיעה שצריך ארבעים סאה, יש להחמיר בטבילת כלים שייתכן שצריך בה ארבעים סאה כמו בטבילת אדם. ובפסקי התוספות במקום מסכם את התוספות, ומבאר שמדובר במחלוקת חכמי התוספות.
להלכה מכריע הצמח צדק, כי מכיוון שטבילת כלים אינה חמורה כל כך כטבילת אדם, שהרי ישנה דיעה שהיא מדרבנן, ואף לפי הדיעה שהיא מהתורה אין בה איסור כרת, לכן יש לסמוך בה ולהטביל ברביעית מדין "ספק ספיקא": ייתכן שההלכה היא שאין כלל צורך בארבעים סאה בטבילת אדם (שהרי ישנן דיעות בראשונים שיש צורך רק במקווה שיש בו מים כשיעור טבילה, ואם למשל מדובר באדם קטן שמתכסה בשלושים סאה - די בכך ואין צורך בארבעים סאה), וגם אם ההלכה היא כאותם הפוסקים שצריך ארבעים סאה, ייתכן שבכלים אין צורך בארבעים סאה.
אך הצמח צדק מוסיף, כי על פי הכלל "מהיות טוב", כאשר יש מקווה של ארבעים סאה וודאי מוטב להחמיר ולטבול את הכלים בו, ולא במקווה שיש בו רק רביעית מים.
מקורות
- אדמו"ר הצמח צדק, "טבילת כלים", צמח צדק על הש"ס, ברוקלין, תשנ"ה, עמודים 344, באתר HebrewBooks