עירוי מכלי ראשון

		ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: העתקה ללא עריכה. לא ברור מהו עירוי מכלי ראשון. לקט מקורות ללא סדר.
		אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.	עריכה

שאלת עירוי מכלי ראשון היא שאלה רחבת היקף בפרטי מלאכת מבשל הנידונה כבר בתלמודים הבבלי והירושלמי, בראשונים ובגדולי הפוסקים.

שאלת הצמח צדק דנה בעירוי על עלי תה מכלי ראשון

במשנה

הָאִלְפָס וְהַקְּדֵרָה שֶׁהֶעֱבִירָן מְרֻתָּחִין, לֹא יִתֵּן לְתוֹכָן תַּבְלִין, אֲבָל נוֹתֵן הוּא לְתוֹךְ הַקְּעָרָה אוֹ לְתוֹךְ הַתַּמְחוּי. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, לַכֹּל הוּא נוֹתֵן, חוּץ מִדָּבָר שֶׁיֶּשׁ בּוֹ חֹמֶץ וָצִיר

— שבת מב, א-ב

משמעות דברי המשנה היא שהיות וכלי ראשון מבשל, לכן אסור לתת בתוך הכלי הראשון שהתבשל על האש תבלין, ומותר רק לתת לתוך הכלי השני. המשנה לא עוסקת במפורש בדבר העירוי מכלי ראשון על התבלין בכלי שני.

בדברי הראשונים

התוספות מעירים כי מהמשנה אכן אין ראיה שעירוי אינו ככלי ראשון וממילא אינו נחשב כבישול, שהרי אם כן היה למשנה לומר חידוש גדול יותר - שמותר לערות מהכלי ראשון על התבלינים.

רבינו יצחק מבעלי התוספות אף מביא ראיה לכך שעירוי מכלי ראשון נחשב כבישול, מהמובא במסכת זבחים פרק ראשון - אין לי אלא שבישל בו, עירה לתוכו מנין כו' ומכך נלמד שעירוי כבישול. הוא מביא את דברי הירושלמי שם נחלקו שני אמוראים במחלוקת זו, האם אכן ניתן להביא ראיה מהירושלמי. רבי יוסי סבר שאין להביא ראיה מדברי הירושלמי, שכן אפשר שהתורה העוסקת בדין הכשרת כלי חרס שעירו לתוכם, קובעת רק כי הכלים בולעים מרוב חמימות העירוי מכלי ראשון. לעומת זאת לבישול נצרך כוח מיוחד, שהוא להפוך את התבשיל למבושל, דבר הדורש תהליך חזק יותר (למשל זמן מרובה יותר, והפיכת החומר הלא מבושל למבושל). לעומת זאת רבי יוסי בר בון דוחה את ראייתו וקובע כי לא ניתן לחלק בין בליעה לבישול בנושא זה. לפי דברי הירושלמי מכריע ר"י כי העירוי נחשב כבישול גמור, ומבשל יותר מכדי קליפה.

לעומת זאת הרשב"ם סובר שעירוי ככלי שני, ומביא ראיה מהנפסק בהלכות איסור והיתר ש"תתאה גבר" כלומר כאשר דבר חם ודבר קר מתנגשים יחדיו, תמיד זה שלמטה, המקבל, הוא הגובר והמשפיע כלומר העליון מושפע ממנו ומתקרר.

הכרעת רבינו תם היא כי העירוי הוא מציאות חדשה, שאכן אינו כבישול גמור, אך הוא מבשל "כדי קליפה" כלומר את השכבה החיצונית ביותר. הנפקא מינה ההלכתית היא לענין בשר וחלב, שאם עירו חלב רותח על בשר, יש לקלף רק את הקליפה החיצונית. לענין שבת לעומת זאת אין נפקותא, שהרי גם כדי קליפה אסור לבשל.

בדברי הפוסקים

הרשב"א בספרו קובע להלכה כי העירוי אינו ככלי ראשון. הוא מביא ראיה לדבריו מהירושלמי שם, שמביא מחלוקת בין רבי יונה לרבי אסי (הנקרא ר' יוסי בדברי הירושלמי) אם העירוי מבשל או לא, וקובע כדעתו של רבי יוסי שאומר כי אין בישול אלא באופן ש"האור מהלך תחתיו" - ומפרש הפרי חדש שהראיה כי לא ייתכן כלל בישול אלא על ידי אש בוערת, ולא על ידי מגע חד פעמי של עירוי. אך הוא עצמו (הפרי חדש) מסיק כי בוודאי אסור, שכן מכיון שמדברי המשנה במסכת שבת מוכח כי העירוי בשבת אסור, מההכרח לומר שדברי הירושלמי עוסקים רק בגדר האיסור מדאורייתא, אבל מדרבנן אסור לכל הדיעות.

לעומת זאת אדמו"ר הצמח צדק דוחה את דברי הפרי חדש ומביא את דברי הרמב"ן שקובע כי הכרעת הירושלמי היא שאכן אין כלל בישול בעירוי, כי מדיוק דברי הירושלמי מוכח שהתשובה שענה רבי יוסי היא שבליעה קיימת רק בכלי חרס שהוא קל לבלוע, אבל כל דבר אחר אינו מושפע על ידי עירוי. הוא מביא את המשך דברי הירושלמי שאומר "עשו הרחקה לכלי ראשון" ועל פי זה מסיק הרמב"ן בבירור כי כל האיסור אינו אלא הרחקה בגדר "פטור אבל אסור", ובדבר קשה כבשר בהמה שאין בו בישול כלל, מותר לכתחילה אפילו בכלי ראשון. אדמו"ר הצמח צדק מפרש את דברי הרמב"ן, שמכך שהגמרא דנה לפי שיטת המתיר ושואלת "מהו לערות עם הקילוח" נראה שהירושלמי סובר כדברי המתיר, ועוד שמכיון שברור שגם לדברי האוסר האיסור הוא מדרבנן, אז ההלכה היא כפי דעת המקיל, מכיון שמדובר בספקא דרבנן לקולא, ולכן ההלכה היא שמותר לכתחילה.

פסק הצמח צדק למעשה

הצמח צדק כותב כי ת"ח אחד כתב לו שיש למחות ביד היוצקים מכלי ראשון על עלי תה, ולדבריו מדובר באיסור מדאורייתא. אבל הצמח צדק כותב כי אין למחות בידם, מכיון שלפי שיטת הרמב"ן והרשב"א עירוי אינו מבשל כלל, נמצא שיש להם על מי לסמוך. ומה שאנו רואים בחוש שחלק מטעם התה נספג במים אין זה אלא בגדר "בליעה" ולא בגדר בישול, כלומר שעלי התה אינם משתנים מטבעם על ידי העירוי, אלא שהטעם של התה עובר למים באופן של בליעה, כמו שכשיוצקים חלב רותח לתוך סיר אזי חלק מטעם החלב עובר לסיר, שכמובן שאין בבליעה זו ענין של בישול. אלא מכיון שכל דבר רותח שנוגע בדבר אחר גורם שבליעה מסויימת מהמאכל תעבור אליו.

בנוסף מצרף הצמח צדק "אם זה אינו מספיק", טעם נוסף להקל בטענה שלפי דעת הבית יוסף בשם הגהת מרדכי כלי ראשון הוא דווקא כלי מיד עם סילוקו מהאש, אבל כלי שכבר שהה מעט מאז שהיה על האש והצטנן מעט אין לו דין כלי ראשון. בזמן הצמח צדק היו יוצקים מכלי ראשון שהוטמן בתוך התנור בערב שבת, וממילא הכלי הספיק להצטנן מעט מאז שהורידו אותו מעל האש.

בתוך הדברים מצדד הצמח צדק להחמיר בחשש שמא התה, שהוא מאכל מיוחד שכל דרך בישולו הוא על ידי עירוי, שמא יש להחמיר בו ולומר שחשוב כבישול גמור. אך דוחה טענה זו ומכריע שכמו שבמלח ההכרעה היא שאפילו בכלי ראשון אינו מתבשל, ואף על פי שרואים בבירור שנהפך לנוזל והתבשיל מקבל את טעם המלח, אף כאן יש לומר שאכן אין כלל בישול בתה בעירוי מכלי ראשון וגם אם טעמו עובר למים.

כל זה אומר הצמח צדק רק לענין מחאה אך קובע ש"חלילה וחלילה" לעשות כן.

בנוסף קובע הצמח צדק כי כל זה רק בכלי ראשון שאינו מחובר למקור אש (וכאמור), אך עירוי מכלי ראשון המחובר לאש (כמו קומקום למשל) על עלי תה נחשב לבישול גמור.