ליצנות דיבורי איסור ודברים בטלים
ליצנות, דיבורי איסור ודברים בטלים הם שלושה סוגים של איסורי דיבור, החלוקים בעניינם בחומרתם ובעונשם. תורת החסידות דנה בהם במספר מקומות[1] וקובצו כאן כדי לחדד ולהבהיר את ההבדלים ביניהם.
ההבדל ביניהם[עריכה | עריכת קוד מקור]
דיבורים בטלים הם דיבורים מותרים, אלא שמדבר ללא צורך ותועלת (שאז הם ביטול תורה). דיבורים אסורים הוא דיבור שאסרה התורה כגון רכילות ולשון הרע, וליצנות כוללת דיבורי לעג (על אנשים או פעולותיהם) וכן שמחה של קלות דעת ופריקת עול[3].
החילוקים בעונשם[4][עריכה | עריכת קוד מקור]
על ההנאה שבדברים בטלים (הן שבאיסור והן שבהיתר) נענשים בחיבוט הקבר. על דברים בטלים בהיתר (כגון עם הארץ שאינו יכול ללמוד) צריך בנוסף לזה גם לכף הקלע (לטהר נפשו מהטומאה שדבקה בה).
על דברים בטלים באיסור[5], דיבורי ליצנות ודיבורי איסור צריך (כדי לזכך נפשו) בנוסף לכף הקלע גם עונשים חמורים על ביטול תורה וגם גהנום.
הערות שוליים
- ↑ מתחיל מהתניא פרק א', פרק ח', אגה"ק כב, קונטרס אחרון סימן ט,תו"ח תולדות קמג ג, ועוד.
- ↑ אבות א' יז'
- ↑ בפרטות מגדיר רבינו יונה גירונדי (בספרו שערי תשובה, שער שלישי אות קעד ואילך) כוללת הליצנות חמש כתות: א.הנותן דופי בבני אדם (שמוצא בהם חסרונות שאין בהם, והוא גם אחד מסוגי לשון הרע), שהתקבצו והתחברו בו שתי המידות הרעות זדון וגאוה. זדון - כי הוא גורם נזק עצום לחבריו שמבאיש את ריחם מבלי היות לו תועלת בדבר, והוא גרוע מהגוזל והחומס (שעושה להרבות לו ממון.( גאווה - כי השפל והנכנע מכיר מגרעת עצמו ומומיו ולא יתלוצץ על בני אדם. ב. הלועג לבני אדם מתוך שבז להם בליבו לקוצר השגתם במושכלות, או בכבוד ובשררה, או יבוז אותם לעניים ורישם. והמביא למידה מגונה זו הוא רוב גאוה או רוב השלוה והתענוג. וגאווה מאוסה זו יכולה להביא אדם עד שמגיע ללעוג לקדושים ונביאים. ג. הלועג לפעולות בני אדם ולדבריהם (אך לא להם עצמם). לץ זה גורם להרחיק הדברים שאין להרחיקם, וממילא את התועלת שהיו יכולות פעולות אלו להביא. והגורם לאדם להיות לץ כזה הוא היותו חכם בעיניו, ויכול להתדרדר לידי מינות ממש (ללעוג למצוות), וכל כך משלה בו המידה הזאת עד שיתלוצץ גם על חכמים ממנו. ולמי שנפל במידה זו אין תקווה, כי מפני היותו חכם בעיניו אינו מקבל תוכחות ולא רוצה לשמוע מוסר, ד. הקובע עצמו לשיחה בטלה ודברים בטלים כדרך יושבי קרנות. ושתים רעות יש בדבר הרע הזה: א. כל המרבה דברים מביא חטא[2], ב. כי הוא בטל מדברי תורה. קל דעת זה מבזה בלבו את המצות ואת שכר העולם הבא, מאבד בידו את עולמו וישא את עונו. ה. המתלוצץ בדבר שפתים על המעשים והדברים, ובסלנג הישראלי "עושה צחוקים" (צוחק בלי סיבה), ופעמים שגורם לזה משתה היין והשכרות. ואם כי במבט ראשון עלולה מידה זו להיראות למתבונן מהצד כמעלה (שהאדם תמיד שמח), הנה הסיבה האמיתית לזה היא פריקת עול שמיים, והחכמים היו מזהירים לתלמידיהם שלא להתלוצץ אפילו על דרך זו ואפילו רק בדרך מקרה ועראי - ואדרבה, על מידה זו הוצרכו להזהיר ביותר, מאחר ורבים נכשלים לרמות את עצמם שהיא דרך טובה.
- ↑ תניא פרק ח'
- ↑ היינו, שמדבר דברים בטלים בשעה שיכול ללמוד ונמצא מבטל תורה.