התעבות האורות

התעבות האורות הוא כינוי לאופן ירידת האור והתלבשותו בעולמות, כאשר לאחר שהאורות יורדים לעולם האצילות, מסתלק החלק המזוכך שבאור ומתעלה לשורשו ומתעלם, והבחינה האחרונה שבאור, שהם האותיות של עשר ספירות דאצילות, נותרת לבדה ו'מתעבה' והופכת לכלים.

מקור המושג

מקור המושג הוא ב'עץ חיים' שם מבואר שבירידת האורות למטה גם החלק הגס שבאור וגם החלק העדין והמזוכך יוצאים מעורבים יחד, ולאחר ירידתם - החלק המזוכך יותר עולה ומתעלם, ואזי החלק הנמוך יותר, שמצד עצמו הוא גס ועבה ביחס לאור שהתעלה, הופך להיות עבה יותר, וכל זאת לפי השיטה שגם באורות עצמם יש עשר ספירות.

למרות העובדה שהכלים באים מהרשימו, מכל מקום הכלים לא יכלו להתהוות מהרשימו לבד משום שכל התהוות הוא ענין של עשיה חיובית וצריך לכח של גילוי, וענינו של הרישמו הוא כח שלילי - כח של העלמת האור שממנו אינם יכולים להתהוות בגילוי הכלים, ולכן יש לכלים מקור נוסף והוא מ'התעבות האורות'.

בתורת החסידות מבואר, שהתעבות האורות - מכוון על בחינת האותיות של שמות הוי', שהם הכלים של עשר ספירות דאצילות.

מקור האורות עצמם הוא מהקו, והפעולה של התעבות האורות נעשית על ידי הרשימו.

אף שהלשון הרגילה היא ש"מהתעבות האור נעשה הכלי", אין הכוונה שהאור עצמו נעשה כלי, כיון שלכלים יש שורש בפני עצמו ולאורות יש שורש בפני עצמו, אלא שאופן התהוות הכלים משורשם הוא באמצעות האור, ולכן גם התהוות הכלים הוא כפי אופן האור.

כל ענין התעבות האור שנעשה כלי, הוא באופן של לידה, בשונה מאופן של עיבור, כיון שבעיבור צריך קודם להיות בנין הכלים והביטול, והוא זה שממשיך את האור בתוכו, ואילו בלידה הסדר הוא הפוך, שקודם נמשך האור, ולאחר שמתעבה ומתגשם, נוצר גם הכלי.

ענין זה התבאר במקומות נוספים בדא"ח.