מותרי המוחין

מותרי המוחין היא חיות מהמוח, שמצד אחד היא מועטת ובלתי ניכרת אך מצד שני בפנימיותה היא קשורה במוח עצמו - וזהו ענינם של משל ונמשל.

המשל בגשמיות

אדמו"ר הזקן מראה ששני צדדים אלו (שנראים כסתירה) אכן קיימים במציאות, ואפילו בגוף הגשמי: "שערות גשמיים שצומחות על העור והבשר הרי העור מפסיק בין השערות לבשר ועם כל זה עיקר יניקתם הוא מהבשר - דהיינו מן הדם שבבשר שבוקע דרך נקבי הגומות שבעור, אך בנקבי העור בוקע הארה מצומצמת הזאת ומסתיימת בסוף השערה.

והנה, הגם שעור מפסיק בין השרש של יניקת השערה לסופה, מכל מקום העור מחובר בבשר והשערות מושרשים בעור בגומות והרי הן טפלות לעור ובשר (ונאחזות ונגררות אחר שרשיהן בבשר ואינם בחינת נפרד כלל בפני עצמו), שהרי כשימשוך השערה יכאוב לבשר - אך כשגוזז אינו מרגיש כאב בבשר לפי שגוזז את השערה בלבד ואין נוגע כלל בעיקר יניקתה בגומא שבתוך הבשר והעור.

ונמצא הפרש גדול בין גוף השערה לעיקר שרשה שבגומא שבתוך העור והבשר: שעיקר שרשה יש לה שייכות עם עצם הבשר והעור (עד שירגיש כאב כשמושך השערה מחמת שנוגע בגומא כנ"ל) אבל השערה אין לה שייכות כלל עם הבשר ועל כן לא ירגיש כאב כלל בגזיזה.

הנמשל ברוחניות

מותרי המוחין הוא כינוי להשפעה מצומצמת ביותר, בחינת "נובלות" (השפעה שכביכול "נבלה" ומתה ביחס למקורה). השפעה זו יוצאת ונפרדת מהמוח, ואינה נחשבת כלל מעצמות המוח. אדמו"ר הצמח צדק נותן דוגמא להשפעה כזו ממה שאמרו חכמים על שיחת חולין של תלמידי חכמים שצריכה לימוד. מסביר הצ"צ, שהטעם ששיחת חולין צריכה לימוד הוא, כי חכמת האלוקות שבקרב תלמיד החכמים גבוהה מאוד, עד שגם בחינת מותרי המוחין שבו היוצאים בשיחת החולין שלו הם חכמה עילאה ממש (ועד שהגמרא בבסוכה לומדת הלכות משיחתו של רבן גמליאל). אבל שיחת חולין של אדם פשוט היא דברים בטלים ממש (ואפילו הוא אדם כשר שלומד תורה), כי מותרות החכמה שלו היוצאים בשיחת החולין אין בהם דברי תורה ולכן הוא עובר על האיסור של דבור דברים בטלים.