אין ואפס

אין ואפס הם 2 דרגות שונות בביטול, כאשר 'אפס' מורה על ביטול והעדר המציאות עמוקים יותר.

ביאור המושג

הביטול של 'אין', מורה על דבר שיש לו מציאות קיימת אך היא בטלה למקורה ואינה מציאות עצמאית. אין לו מציאות בפני עצמו, וכל המציאות שלו בטלה וקשורה למקור המהווה אותו, אך עם זאת, הוא לא בטל לחלוטין ולאמיתו של דבר כן יש לו מציאות וממשות.

הדוגמא לכך הוא הביטול של האור כלפי המאור, שאף שלאור אין מציאות בפני עצמו וברגע שהמאור מפסיק להאיר - האור נעלם, וכל המציאות של האור מגלה על המאור המהווה אותו, מכל מקום יש לאור מציאות וממשות.

לעומת זאת, הביטול של 'אפס' מורה על ביטול מוחלט שאין לו מציאות כלל, בדוגמת אור השמש כשהוא בגוף כדור השמש, שלא רק שהוא בטל לחלוטין כלפי גוף השמש, אלא שאין לו שום מציאות כשהוא במקורו והוא בטל לחלוטין.

בעבודת השם, החילוק בין 'אין' ו'אפס' הוא החילוק בין אדם שמבטל את רצונו לרצון ה' ועושה רק את הרצון האלוקי, אף שהוא בטל לאלוקות - עדיין יש לו מציאות עצמאית, רק שהוא מבטל אותה.

בעומק יותר, אפילו אדם שפעל על עצמו שירגיש בטל לאלוקות באמת (ולא רק שמבטל את כח המעשה שלו לרצון האלוקי), עדיין הוא מציאות נפרדת מהאלוקות, ולכן אפילו על דרגת הצדיקים מתבטא אדמו"ר הזקן בתניא שהם בחינת "יש ולא אפס'.

המציאות היחידה בעולם שיכולה להגיע לבחינת 'אפס', היא קיום המצוות במעשה בפועל, שרק אז מעשה המצווה נכלל לחלוטין באלוקות (בדוגמת אור השמש במקורו, שהוא בחינת 'אפס').