שירת הלויים

אחת מעבודות הלויים היתה - משוררין - לשורר על הקרבן בכל יום.

זמן השירה

זמן אמירת השירה הוא - על כל עולות הציבור החובה, ועל שלמי עצרת בעת ניסוך היין. אבל עולות נדבה שמקריבין הציבור לקיץ למזבח. וכן הנסכין הבאין בפני עצמן אין אומרין עליהן שירה.

לכל הפחות צריך להיות שנים עשר לוים העומדים על הדוכן בכל יום לומר שירה על הקרבן, אך אפשר להוסיף עוד ועוד. לוים אלו אומרים שירה בפה בלא כלי, מפני שעיקר השירה היא עבודתה בפה. ואחרים היו עומדים שם מנגנין בכלי שיר. מהן לוים ומהן ישראלים מיוחסין המשיאין לכהונה.

כלי השירה

מנגנים בנבלים וחלילים וכנורות וחצוצרות והצלצל. ואין פוחתין משני נבלים ולא מוסיפין על ששה. ואין פוחתין משני חלילים ולא מוסיפין על שנים עשר ואין פוחתין משתי חצוצרות ולא מוסיפין על עשרים ומאה. ואין פוחתין מתשעה כנורות ומוסיפין עד לעולם. והצלצל אחד בלבד.