איסור הסתכלות בנשים

איסור הסתכלות בנשים נאמר בגמרא: אסור להסתכל באשה נאה, ואפילו פנויה, אשת איש ואפילו מכוערת.

בגמרא כתוב: המרצה מעות לאשה מידו לידה או מידה לידו בשביל שיסתכל בה אפילו דומה למשה לא ינקה מדינה של גהינם. הפוסקים מבארים כי האיסור הוא כהדגשת לשון הגמרא "כדי להסתכל בה". (מלבד החילוקים הנוספים: א. בין מעות שהם דבר קטן ושם שייך יותר ה"להסתכל בה". ב. המרצה פרש"י מונה.)

מבואר בחסידות שבחוש הראיה נמצא ומתגלה תענוג האדם" ולכן אדם הרואה ומסתכל בהסתכלות אסורה הראיה נחקקת בו ומורידה אותו מטה מטה ומביאה לידי רע בפועל. (ואפילו אדם עובד ה' שפעל בעצמו שאין לו שייכות לדברים רעים גם עליו פועלת הראיה איזו שהיא התפעלות אלא שמצד היותו עובד ה' הרי זה עובר ואינו נחקק בנפשו ומיד חוזר לעבודת ה'. אלא אם כן מדובר באדם שעל ידי עבודתו הרי הוא מופשט לגמרי מכל גשם (בשעת עבודתו) שאז אין זה פועל בו שום התפעלות).

וגם אדם עובד ה' שאין לו שייכות לרע (ברגש וכיוצא בזה) שחש שיש לו משיכה להסתכל ואינו מרגיש "התפעלות" בשעת ההסתכלות כי אם מסתכל בקור רוח. משיכה זו נובעת מעומק הנפש ומכחות הנעלמים שיכול שבכוחותיו הגלויים הרי הוא עובד ה' אמנם בכוחות הנעלמים הוא מקושר ומושקע ברע ולכן נמשך להסתכל. (וכשמקור המשיכה הוא מכוחות הנעלמים הרי זה בא בקור רוח לפי שהתענוג בראיה הוא מתענוג הנעלם שלא בא בהתגלות בהתפעלות) ובזה שמסתכל הוא מגלה את הרע שבו ולא יעבור בלי התגלות בפועל שיביאו לידי רע בפועל רחמנא ליצלן.

ועל כן מוכרח האדם בתחילה לעורר בעצמו יראת חטא וקבלת עול לגדור את כל החושים שלו כלומר, שיחוש שאינו פתוח לראות כל מה שבא מול עיניו אלא החושים מוגדרים ואינם חופשיים.ובפרט את חוש הראיה שהוא השרש לכל דבר רע ועל ידי זה ינצל מבלבולי הרע ויפעל ישועות בנפשו על ידי עבודת ה'.

"וכל מי שחש לנפשו שלא להביאה לידי רע רחמנא ליצלן, יגדיר את עצמו בחוש הראיה. ואם הדבר קשה לו יתגבר על עצמו בכל תוקף ועוז וידע אשר ממש בנפשו הוא ואם לא יגדיר את עצמו בזה כל עבודתו כאין ואפס נחשב ולא יפעול דבר בעבודתו ויגעתו ואדרבה ירד ר"ל מטה מטה..וגם אם יהיה ניכר לא יחוש לשיחת בני אדם..והכבדות בזה היא רק בעת הראשונה.. ובמשך הזמן יתרגל כך.."

הסתכלות בנשים שנפטרו, ובבגדי נשים

הכתי"ק בו שולל הרבי את קריאת א' הרבנים על כי לכאורה אסור לפרסם את תמונת הרבנית

לאחר הסתלקות הרבנית בכ"ב שבט, יצא לאור קובץ בשם "אמנו המלכה", ובתחילת החוברת נדפסה תמונתה. בעקבות פרסום הקובץ, כתב אחד הרבנים לרבי שלכאורה מן הראוי שלא לפרסם תמונות נשים. הרבי שלל את ההערה וכמנהגו הכניס את התשובה תוך נוסח המכתב. נוסח המכתב הוא של הרב גבריאל ציננער.

"ב"ה, י"א באדר תשמ"ח לכבוד כ"ק אדמו"ר הרה"ק שליט"א.
באתי להעיר אודות שיצא לאור ספר אמנו "המלכה" בודאי הבחין בהפשוט גם בלא הסתכלות כלל - אשר במהדורא אחרת הוסיפו בלי צבעים תמונה מהרבנית ע"ה ולפענ"ד אינו נכון - ואף דאחז"ל סנהדרין מ"מ גמירי אין יצה"ר שולט אלא במה שעיניו רואו ושולל בנוגע לאחרנייתא וגם קיי"ל באה"ע סי' כ"א ס"א דאסור 1) להסתכל אף בבגדי 2) צבעונים של אשה 3) שהוא מכירה ומכלל הן אתה שומע שלילת האיסור כאשר אין ג' הנ"ל, ובפרט - כל הג' (ועי' באוצר הפוסקים סקי"ב בשם שו"ת הב"ח סי' י"ד דגם בבגד אשה שכבר מתה עיי"ש) משא"כ בנ"ד ועכ"פ מדת חסידות להחמיר, אלא שעי"ז יתמעט ב"והחי יתן אל לבו" - כנראה במוחש (ואולי זוהי סברת המוסיפים הנ"ל). ואשרי הדור שהגדולים נשמעין לקטנים".

במכתב זה מדגיש הרבי את ההיתרים לפרסם את תמונת הרבנית, מתוכם נשקפת בהירות כללית להלכות ההסתכלות. גם הרב השואל כותב במכתבו את הגמרא בסנהדרין כי חומר האיסור בראיית פני אשה הוא באשה אשר חיה, מה שאין כן באשה שמתה כבר קיים הכלל המקובל בידי חכמי הגמרא כי "אין יצר הרע שולט אלא במה שעיניו רואות", ומכיון שמדובר באשה שאיננה בין החיים - לא חל איסור הסתכלות.

הרב השואל הדגיש במכתבו את האיסור להסתכל בפני ובבגדי אשה גם אם מתה, על פי האיסור שאסור להסתכל בבגדי צבעונים של אשה שהוא מכירה, והב"ח פוסק כי אף באשה שהיא מתה קיים איסור זה. בתגובה לכך משיב הרבי דווקא מדברי הגמרא מודגשים שלושה תנאים לחלות האיסור: א. הסתכלות - ולא ראייה בעלמא לחוד. ב. בגדי צבעונים, - ועל כך השיב הרבי בראש המכתב כי במהדורה השניה של הספר פרסמו את התמונה ללא צבעים, כך שלא קיים איסור זה. ג. שהוא מכירה. ולכן באופן שחסר אפילו אחד מהתנאים הנ"ל, לא קיים האיסור - וכל שכן היכן שאין את כל שלושת התנאים.

על טענת הרב כי "על כל פנים מידת חסידות להחמיר" משיב הרבי כי מאידך יש להחמיר גם ב"והחי יתן אל לבו".