חוש הציור

חוש הציור הוא חוש מיוחד שאדם שניחן בו באפשרותו לצייר לנגד עיניו מאורע או מחזה מסויים וכך להפנימו ולבוא לידי רגש כתוצאה מהמאורע.

במובן הרחב יותר, חוש הציור קיים בשלושת לבושי הנפש, מחשבה דיבור ומעשה. חוש הציור שבמחשבה הוא היכולת לצייר לנגד עיניו עניינים שונים, חוש הציור בדיבור הוא היכולת לדבר ולספר אודות עניין מסויים עד שהדבר יעמוד חי לעיני המאזין. הציור במעשה הוא מעשה הציור הפיזי. חוש הציור הפיזי מכונה "כישרון".

אדמו"ר הריי"צ התבטא ש"הציור הוא אחד החושים הנעלים ביותר, ומי שיש לו כשרון זה, יקל לו להבין גם השכלה עיונית ביותר".

עניינו

חוש הציור כאמור מתחלק לשלושת לבושי הנפש מחשבה דיבור ומעשה. הציור שבמחשבה הוא המעולה שביניהם והוא ביכולתו "להעמיד את האדם בגובה רום הנפלא במינו. וכל אשר יעמיק דעתו ביותר בציור המחשבתי, יתדבק יותר ויותר בעניין המצויר, עד שיבא לכלל הרגש". חוש הציור הופך את הדבר אודותיו האדם מתבונן לדבר חי, ולכן, כשהדמיון והמחשבה מתחברים בצורה כזאת יוכל לבוא לידי רגש אמיתי.

חוש הציור בדיבור הוא האפשרות לדבר ולספר אודות מאורע או עניין מסויים עד שהוא הופך להיות חי לנגד עיני המאזינים. באופן זה של חוש הציור בדיבור, הדבר לא נשאר רק אצל בעל החוש אלא עובר גם לשומעים.

אדמו"ר הריי"צ העיד שלאביו אדמו"ר הרש"ב היה חוש הציור באופן נפלא אף בדיבורו.

בלבוש המעשה הציור פחות שייך להגדרת ה"חוש" אלא יותר להגדרת ה"כישרון". הצייר שמצייר ציור פיזי אם הוא מוכשר יותר הציור יהיה "חי", עד אשר המתבונן בציור יוכל לבוא לידי רגש מכך. אדמו"ר הרש"ב סיפר אודות פעם אחת שביקר בתערוכת ציורים ושם ראה כמה ציורים שהיו ממש "חיים" והדבר הביא אותו לידי רגש ועשה עליו רושם עז, עד אשר נצרך לשבת על כסא.

אדמו"ר הריי"צ סיפר שעוד משחר ילדותו הוא החל לצייר במחשבתו העניינים והסיפורים ששמע וראה "עד שיש כמה דברים שהנני זוכר שאינני יודע אם ראיתי בעצמי הדבר או שזהו מה שציירתי לעצמי ממה ששמעתי". כך נהג על פי ציווי אביו אדמו"ר הרש"ב, שאף התבטא באזניו שחוש הציור "הציל אותו".

ברשימת המאסר של אדמו"ר הריי"צ הוא מספר על כך שבהיותו במאסר הוא השתמש בחוש הציור והתחזק כך באמונה ובטחון בה' וכך צייר במחשבתו את מאסרו של אדמו"ר הזקן ומסיים: "מה איתן היא המחשבה וחושי הציור המעמידים את האדם במצב מדומה כאמת גמור ובשעה ההיא הנהו כולו מורם מעל אשפות הגשם והחומר, עיניו טרודות, רעיונותיו רוקדים כאלו עולה ומטפס בחיי הנפש והנשמה. ובשרו הכאוב לזרא לו.

הרבי דיבר פעם אודות היציאה לשליחות שצריכה להיות בפועל ממש ולא להסתפק בדמיונות ומחשבות ובהזדמנות זו הזכיר אודות חוש הציור:

"יכול הוא לישב בד' אמותיו ולחשוב אודות התקשרותו אל הרבי, ונכונותו לילך במס"נ למלא שליחותו של הרבי, ולשלימות הענין יוסיף ויצייר לעצמו כל פרטי הנסיעה: כאן אינו יכול להשיג חלב ישראל, כאן לא מקבלים אותו בסבר פנים יפות, וכאן לועגים למראהו של בחור-ישיבה עם זקן ופיאות וכו' – שאז יסיים את ה"נסיעה" (בציור המחשבה) במשך זמן קצר ביותר, חצי שעה או שעה – בהתאם לטיב חוש הציור,

[ושתי אופנים בזה: מי שחוש הציור שלו טוב יותר – יעשה זאת במחצית השעה; או להיפך, מי שחוש הציור שלו טוב יותר – יעמיק ויפליג בציור המחשבה שעה שלימה, ומי שחוש הציור שלו מפותח ביותר ("ער האָט גאָר אַ גוטן חוש הציור") – יעמיק ויפליג בציור המחשבה עד שיתעלף...],

אבל, בשביל להשיג את ה"סחורה" – מוכרחים לנסוע ולמלא את השליחות בפועל ממש!"

ראו גם

• ציור פני הרב

קישורים חיצוניים

• חוש הציור בטיפול, על פי גישתו של האדמו"ר הריי"צ