תורת החסידות

		ערך זה זקוק לעריכה: ייתכן שהערך סובל מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו.
		אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.	עריכה

תורת החסידות היא שיטה בעבודת ה' שהתיסדה ע"י הבעל שם טוב.

ראשיתה בתנועת החסידות שיסד הבעש"ט.

תנועה זו ייסדה שיטה בעבודת ה', שבאה בנוסף לשתי שיטות מרכזיות ביהדות שקדמו לה.

שלוש שיטות ביהדות - שיטת החקירה

בשיטת החקירה אנו מכירים ספרים כגון ספר הכוזרי לרבי יהודה הלוי, מורה הנבוכים להרמב"ם, ועוד.

ספרים אלה דנים במציאות הבורא והוכחות לקיומו, הוכחות לעיקרים ביהדות כגון אחדות הבורא, תורה מן השמים, אמיתות התורה-שבעל-פה ועוד.

מחברי הספרים האלה משתמשים בראיות הנובעות מן השכל האנושי, ומכוונות להיכנס אל השכל האנושי של הקורא, בכדי שראיות אלה יכנסו לשכל הקורא, ויאמתו אצלו בהבנה שכלית ברורה כִּרְאִיָּה מוחשית את הדברים שברצונם להעביר לו.

קרי, חכמה זו, חכמת החקירה משתמשת בכלי השכל האנושי, ומתעסקת אך ורק עמו.

שלוש שיטת ביהדות - שטת המוסר

שיטת המוסר לעומת-זאת, מתעסקת בתיקון המידות, בדומה לשיטת הרפואה הראשונה שהבאתי בהקדמה.

הרבי הקודם מליובאוויטש, רבי יוסף יצחק שניאורסאהן זי"ע מסביר את עניינה של שיטת המוסר ב"קונטרס תורת החסידות" אות י"ב:

"...והאדם כשהוא מתנהג כבעל-חי, הנה הוא גרוע יותר מבעל-חי. דהבעל-חי אין לו דעת לרצות ולבחור במעולה יותר מכמו עניני חמדת-הגוף ותאוותיו. אבל האדם שיש בו דעת לרצות ולבחור במעולה יותר מכמו עניני חמדת-הגוף, כמו במעלת המדות-טובות, ובמעלת המושכלות, ובוחר בתאוות גופניות הוא גרוע ומזוהם יותר מכמו, להבדיל, הבעל-חי.

וחכמת ביטול החומר הבא ע"י הוראת מיאוסם שקוצם ותיעובם של תענוגות ותאוות גופניות, וגודל העונש ביסורי גיהנם והדומה, אשר יענש האדם בגלל המשכתו אחר תאוות הגוף, היא חכמת המוסר".

תורת המוסר אם-כן, עוסקת ב"חבישת הפצעים החיצוניים", בתיקון מידת הגאוה, העצלות, הכעס וכד'. דוגמא מצוינת לקו הזה נמצא בספר "מסילת-ישרים" להרמח"ל, למשל.

שלוש שיטות ביהדות - שיטת החסידות

תורת החסידות לא באה לבטל את עניינם של שתי השיטות שקדמו לה, שיטת המוסר ושיטת החקירה, אלא להוסיף עליהן.

תורת החסידות טוענת שאין להסתפק בפניה אל השכל האנושי והתעסקות איתו בלבד, כמו גם אין להתעסק ב"חבישת הפצעים החיצוניים" לבד.

אודות תורת החסידות, כותב הרבי הקודם בקונטרס הנ"ל אות א':

"...וביחוד תורת חסידות חב"ד, עם היותה חקירה אלוקית עיונית בעומק נפלא, הנה בכל-זאת מבארת כל השכלה עיונית בביאור רחב בדוגמאות ומשלים קרובי ההשגה, ומסברת בעין יפה עד אשר יהיה מובן ומושג גם לקטני ההשגה.

כאורח לימודי המושכלות מן הקל אל החמור, הנה כן הוא גם בלימוד תורת החסידות, אשר מוליך הוא משליבה לשליבה, בסולם החכמה והמדע".

הוי-אומר, שאף החסידות מתעסקת עם שכל האדם, אולם לא בסגנון של חכמת החקירה.

חכמת החקירה מביאה רעיונות וראיות שאף מקורן הן בשכל אנושי, ואינן פונות אלא רק לשכל האנושי.

תורת החב"ד (שעל-כן נקרא שמה חב"ד – חכמה בינה ודעת, שהרי זהו חידושה על החסידות הכללית, עיון שכלי בהדרגה בחכמות אלוקיות, ולא הסתפקות בהלהבת מידות-הלב לבד) אמנם פונה אל השכל האנושי ודורשת שהוא יקבל בשכלו בהבנה ברורה ועיונית את המושכלות שתורת החסידות מציעה לפניו, אך המושכלות עצמן אין מקורן בשכל אנושי, כי אם אלוקי. בתורת החסידות מבוארים דרגות אלוקיות כפי שהם משתלשלים מהעולמות העליונים עדל מטה, בסדר מסודר ובהיר, עם משלים שמקפידים שהאדם לא יְגַשֵּׁם ח"ו את הדברים והדרגות האלוקיות עליהן הוא לומד לדברים גשמיים, ועם-זה ירגיש שייכות לחומר הנלמד עד שזה יפעל עליו את פעולתו. שכן תורת החסידות לא מתעסקת עם השכל לבדו, כי אם שואפת ודורשת מהאדם שיוריד מושכלות אלו ויתקע בהן מחשבתו בדעתו, עד שיפעלו על הרגש-הלב ממש. כפי שממשיך וכותב הרבי הקודם:

"אמנם יתרון לתורת החסידות בזה, אשר מעוררת גם רגשי הלב להתפעל באותה המידה שבלב המחויבת מידיעתה והשכלתה של ההשכלה ההיא, אשר למד בתורת החסידות".

שלמות העיסוק באישיות האדם

תורת החסידות היא בעצם תורה שכלית, שמטרתה להשפיע על רגשי הלב עד שיפעלו שינוי באדם ובמידותיו.

אומר הרבי הקודם באחת משיחותיו:

"חסידות כוללת שני עניינים עיקריים:

א) הבנת כל הלכה בשרשה ומקורה העצמי ברוחניות, כלומר בספירות ומדריגות בכל עולם ועולם לפי עניינו כמבואר בדא"ח (דא"ח – דברי אלקים חיים – כינוי למאמרי החסידות בז'רגון החב"די).

ב) הבנת כל עניין בעבודה (קרי – עבודת ה'), היינו אף שהיא חכמה ושכל אלוקי ודין התורה, מכל-מקום יש למצוא בזה עניין בעבודה בהנהגת האדם בחיי עולם-הזה".

קשה לבני השיטת האחרות להבין כיצד אפשר להתעסק עם שני קצוות קיצוניים כ"כ באישיות האדם, השכל הקר והלב החם ולדרוש שזה ישפיע על זה.

בשנת תרנ"ה (1895) ישבו קבוצה אצל האדמו"ר החמישי של חב"ד, רבי שלום דובער שניאורסאהן זי"ע מליובאוויטש. ואחת משאלותיהם אל הרבי היתה:

"תורת החסידות מהי? מצד אחד – אמרו – נראה שתורת החסידות היא פילוסופיה דתית עמוקה העוסקת ומוצאת הסברה מקיפה על העניינים העמוקים של מציאות הבורא ובריאת העולם.

מאידך גיסא – תורת חב"ד מדליקה בלב האדם להב-שלהבת בשעת קיום מצווה ומביאה את האדם לאהבת-ישראל. תורת חב"ד – הטעימו – כוללת שני קטבים נוגדים לכאורה: הבנה קרה ורגש לוהט.

אכן – ענה להם הרבי הרש"ב – זוהי חסידות. הרגש הלוהט והנלהב בתוך ההבנה השכלית בלווית בחינה מסוימת.

(הבחינה היא:) מתי ההבנה החסידית אמיתית? כשהמבין מתפלל עם אותה הבנה שהבין והשיג, התפילה הנלהבת היא הבחינה של ההבנה האמיתית! ומתי תפילה אמיתית? כשאחרי התפילה מתנהגים במידות טובות".