מלחובקה

מלחובקה הינה פרבר מוסקבאי, ששימש כמקום נופש בימות הקיץ. פרבר זה נמצא במרחק של כשעת נסיעה ממוסקבה. בכל ימות השנה היה מאוכלס על ידי תושבים מקומיים, ובימות הקיץ היה נהפך למקום נופש לתושבי מוסקבה. המקומיים היו מפנים חדרים מבתיהם ומשכירים אותם לנופשים.

ששה שבועות התגורר אדמו”ר הריי”צ במלחובקה. היו אלו ימים של דוחק ולחץ. הרבי ידע כי עוקבים אחריו ודורשים את צעדיו כל העת. זו היתה הסיבה שעל החסידים נאסר מלהגיע לרבי ששהה במקום רק עם הרבנית ועם בתו הצעירה, וכן החסיד הרב יעקב מסקאליק-זוראוויצער הי”ד, ששימש כמזכירו.

מלבד הרבנית ובת הרבי, שהה במקום, כאמור, ר’ יעקב מסקאליק. מלבדם היו החסידים שהתגוררו ממילא במלחובקה, כמו הרב שניאור פינסקי, ששימש את הרבי באותם שבועות. אחד מתפקידיו היה לעמוד על החליבה, ולהביא לרבי חלב ישראל.

את השהות במלחובקה מונה אדמו”ר הריי”צ כחלק מגלותו: “שמונה עשר וחצי יום ישבתי במאסר, עשרה ימים בגלות קאסטראמא, וששה שבועות בגלות מלחובקה, אשר רק שם יכולתי לישב”, הוא כותב לאחר שיצא מברית המועצות.

גדולי החסידים מתיישבים במלחובקה

כמה שנים לאחר מכן התיישבה במלחובקה קבוצת חסידים שביקשו להתרחק מהערים הגדולות, שם היתה סכנה גדולה יותר מצד אנשי המשטרה החשאית. הם קיוו כי במקום שקט ורחוק מהעין כמו פרבר זה, יונח להם.

בשנת תרצ”ב נפתח במלחובקה בית כנסת חב”די. מאחורי פתיחת בית הכנסת עומדת מסירות נפשו של יהודי בשם אסתרמן. הלה הגיע לשלטונות תוך סיכון עצמי, ותבע להקים במלחובקה בית כנסת. השלטונות סירבו לאשר, והוא החליט לעשות זאת על דעת עצמו. בית הכנסת הוקם בצריף שהיה בשטחו הפרטי. בשל “עבירה” זו הוצא להורג על ידי השלטונות. למרות זאת, בית הכנסת לא נסגר, והמשיך לעמוד על תילו עד עצם היום הזה.

רבים מגדולי החסידים מצאו במלחובקה מקום מקלט. בין החסידים הנכבדים שהתגוררו שם היו: הרב שמואל לויטין, הרב [[[משה לייב גינזבורג]] (חתנו של אדמו”ר המהר”ש), הרב שמואל לייב לוין שהיה ‘חוזר’ אצל אדמו"ר הרש"ב, הרב אברהם דרייזין ממנהלי ישיבת ‘תומכי תמימים’, המשפיע הרב שלמה חיים קסלמן, המשפיע הרב ניסן נמנוב, הרב יהושע נימוטין, הרב חיים זלמן קוזלינר ועוד גדולים וטובים.

במקום היו חיים חסידיים תוססים. תפילות במניין חסידי, שיעורי חסידות, התוועדויות ביומא דפגרא, ‘חדרים’ לילדים, ועוד. שמע המקום עבר מפה לאוזן, ואל המקום הזה היו מגיעים לבקר חסידים מכל רחבי ברית המועצות, בהם גם החסיד הנודע הרב אלחנן מרוזוב הי”ד. הללו היו מגיעים למוסקבה כדי לנסות להשיג רשיונות הגירה, ועד שהיו מקבלים את האישורים (או את הסירובים) היו ממתינים במלחובקה, כדי שלא להתפס ללא רשיון שהייה ברחובות מוסקבה.

שנות הצ”דיק היו ימי עדנה ופריחה לחסידי חב”ד במקום.

לצד החיים החסידיים, הוקם גם סניף של תומכי תמימים במשך שנתיים ימים. הסניפים השונים שהיו בברית המועצות נרדפו ונסגרו, בעוד שהתלמידים גורשו ומגידי השיעורים נאסרו והוגלו.

מעצרים

במשך קיץ תרצ"ה נעצרו חסידים רבים ונשלחו לארץ גזירה. הישיבה נסגרה, ופחד גדול נפל על החסידים בפרבר התוסס, שעד אז כמעט ולא בוצעו בו מאסרים. כעת החל גל של מאסרים המוניים. בשעה מסויימת בלילה היו אנשי המשטרה החשאית מגיעים לביתם של חסידים רבים, וכולם היו נאסרים בבת אחת כדי שלא תהיה לאחרים האפשרות לברוח על נפשם.

הפורענות החלה עם הגיעו של דוד איצ’ה המוסר למלחובקה בתחילת קיץ תרצ”ה. מוסר זה העביר לאנשי המשטרה החשאית את האינפורמציה כי במלחובקה שוקקים חיים חסידיים תוססים. בעקבות זאת החלו מעקבים רבים.

בחודש אלול באותה שנה הצליחו אנשי המשטרה החשאית לשים את ידם על כמה מחסידי מלחובקה. חלק אחר הצליח בניסים גדולים לחמוק מתחת לאפם של אנשי המשטרה החשאית. בין הנמלטים היה הרב אברהם דרייזין, שניהל באותם ימים את רשת ישיבות ‘תומכי תמימים’ בברית המועצות והיה מבוקש מספר אחת. הקלגסים לא ויתרו עליו כל כך בקלות, והחלו מעקבים נמרצים. פעם אחר פעם ניצל בנס ממלאכי חבלה אלו.

בגל המעצרים שנערך בחודש אלול נעצרו שישה חסידים: הרב יעקב מסקאליק, הרב מאיר אבצן, הרב אבא לוין, הרב יצחק גולדין, הת’ שלמה מטוסוב, הרב חיים אלעזר גורליק ובנו התמים מענדל גורליק.

בעקבות מעצרם שררה מבוכה גדולה בקרב חסידי חב”ד במלחובקה. הישיבה נסגרה מיד, וחסידים רבים ירדו למחתרת, בעוד אחרים נמלטו ממלחובקה אל ערים אחרות, שם קיוו למצוא מקומות מסתור. משפחות רבות נותרו ללא אב המשפחה, ועקב כך נוצרו בעיות כלכלה קשות. כל זאת מלבד הפחד האיום והדאגה העמוקה ששררה לשלומם של קרובי המשפחה שנעצרו או הסתתרו.

מלחמת העולם השניה

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, ברחו החסידים ממלחובקה מהחזית שהגיעה סמוך אליהם. מלחובקה התרוקנה מחסידים - מלבד מהחסיד הרב אליעזר פינסקי שהמשיך להתגורר במקום למרות שהגרמנים הפגיזו את העיר וסביבותיה ללא הרף. הוא נותר במסירות נפש כדי לשמור על יהודי קשיש חולה וערירי, שמפאת מחלתו לא יכל לברוח. לאחר המלחמה חזרו מתי מעט מהחסידים אל מלחובקה, רובם עזבו את רוסיה דרך פולין, וחלקם המועט נשאר בטשקנט וסמרקנד.