התנגדות לחסידות

{עריכה} התנגדות לחסידות קמה כבר בתחילת החסידות כאשר התגלתה תורת החסידות. כבר אז קמו לה מתנגדים שרדפו את החסידות והחסידים עד חורמה, ההתנגדות היתה לאו דווקא לחסידות חב"ד, אך בזמן אדמו"ר הזקן, היה הוא היחיד שנשאר בליטא, וממילא ספג את מלוא החיצים מהמתנגדים, שברובם התגוררו אז בליטא ורוסיא הלבנה.

ההתנגדות בתחילתה

בזמן תחילת תקופת החסידות היה קיים וועד ארבע הארצות שריכז את חלק גדול מכל הפעולות היהודיים הקהילתיים, שיצא בחרם נגד החסידים.

גם הגר"א שהיה ידוע כגאון עצום בנגלה ובקבלה יצא נגד החסידות והחסידים. מסופר שהמתנגדים נשבעו לגר"א שהחסידים אכלו ושתו בתשעה באב ורקדו מעורב. האמת הייתה שתשעה באב חל באותה השנה בשבת ואחד החסידים רקד כשילדתו התינוקת היתה על ידיו.

מניע ההתנגדות

תנועת החסידות קמה זמן קצר לאחר תקופת שבתאי צבי ימ"ש, כך שכשפרצה החסידות היוותה פריצה זו פחד גדול להרבה יהודים שתנועה זו הינה עוד סוג של שבתאות.

דבר נוסף שגרם להתנגדות היו שמועות רבות שהחסידים פחות יראי שמיים ומקיימי מצוות.

מניע נוסף שגרם להתנגדות היא העובדה, שהחסידות גרמה לעליה אצל פשוטי העם, שעד אז היו נחשבים שוליים רחוקים, בתוך עם ישראל, חלק מתלמידי החכמים שהיו בעלי גאווה לא יכלו לסלוח על כך לתורת החסידות, הם גם טענו שעל ידי קירוב היהודים הפשוטים נעשה זלזול בתורה.

פעולות ההתנגדות

ההתנגדות החריפה עד כדי כך שיצא כרוז נגד החסידים שיינם יין נסך ופיתם פת עכו"ם ואסור להחתן בהם.

מההתנגדות לחסידות נהרגו ונפצעו חסידים. אחד מהסיפורים הידועים הוא סיפורו של הרשב"צ מהעיר שווינציאן, שקיבל מכות איומות על היותו חסיד.

כחלק מההתתגדות גם הלשינו המתנגדים על אדמו"ר הזקן ובכך גרמו למאסרו על ידי הרוסים בעוון בגידה, סיפור שהגיע לסיומי בי"ט כסליו.

תגובת החסידים

בזמן המגיד רצו תלמידי המגיד להטיל חרם על המתנגדים אך לאחר התערבות אדמו"ר הזקן הדבר נמנע.

אדמו"ר הזקן כתב מיד לאחר מאסרו לא לשרוק חלילה על המתנגדים