כיור

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הכיור

הכיור שבבית המקדש היה כעין מזרקה בעלת שנים עשר ברזים, על מנת שהכהנים ירחצו בו ידיהם ורגליהם לפני התחלת עבודתם במקדש.

הוא היה עשוי מנחושת, ככתוב: ועשית כיור נחושת וכנו נחושת לרחצה.

מקום הכיור

מקומו היה בין האולם למזבח, משוך לדרום[1] מזוית המזבח, ולא היה מפסיק כלל בין המזבח להיכל. הסיבה לכך היא, מכיון שהמזבח היה בצד צפון, ומכיון שמצד אחד אסור שהכיור יפסיק בין המזבח ובין פתח ההיכל מפני שלושת ההלכות הבאות:

  • על המזבח להיות "פתח אוהל מועד", ללא כל מפסיק בינו לבין פתח ההיכל.
  • אסור שהכיור יהיה בצד צפון כלל, מכיון שדורשים "צפונה" מלשון פנוי - שיהיה צד צפון של העזרה פנוי מכלים[2].
  • מצד שני על הכיור להיות בין המזבח וההיכל, וכמו כתוב "ונתת אותו בין אוהל מועד ובין המזבח" - חיוב לשים בין פתח האולם או ההיכל[3],

לכן היה הכיור מיד בסיום זויות המזבח - בין חלל האויר שנגד המזבח להיכל[4].

המוכני

לכיור היה מוכני על מנת שבלילה מי הכיור לא יפסלו בלינה.

כן הכיור

גם עשיית כנו של הכיור עליו הוא עומד הוא מצווה מהתורה.

לערך מורחב: כן הכיור.

הערות שוליים

  1. שהוא שמאל הנכנס למקדש
  2. חוץ מהמזבח וכלי השחיטה, מכיון שלסברת רבי יוסי הגלילי החיוב שיהיה המזבח פנוי מכלים נובע מכך שהמקום מיועד לשחיטה בלבד. כך נפסקת ההלכה, ולא כרבי אליעזר בן יעקב שסובר שהדרשה של "תפונה" אוסרת גל המזבח להיות בצד צפון, ולפי זה היה המזבח בדרום.
  3. תלוי במחלוקת האם האולם כלול בקדושת ההיכל. ומכיון אז אם פתח ההיכל הוא פתח האולם אז צריך שיהיה יותר לצד דרום עד שלא יפסיק אפילו בין פתח האולם למזבח.
  4. זבחים נט, א.