רב יוסף
בסיום מסכת סוטה{{הערת שוליים|1=[[סוטה כו, א.}} שנינו: "משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא. אמר לי' רב יוסף לתנא לא תיתני ענוה דאיכא אנא (שאני ענוותן – פרש"י), אמר לי' רב נחמן לתנא לא תיתני יראת חטא דאיכא אנא".
מקשה הרבי: רב יוסף ורב נחמן הם אמוראים, ואיך יכולים הם לחלוק על התנא ולומר לו: "לא תיתני ענוה", "לא תיתני יראת חטא"?
ב) המאמר "לא תיתני ענוה דאיכא אנא", ובלשון רש"י "שאני ענוותן" – הוא לכאורה היפך הענוה?
ג) מהו הטעם שרב יוסף מדגיש מעלת הענוה ורב נחמן מדגיש מעלת יראת חטא?
מסבי רהרבי, כי בענין הענוה מבואר, ש"העניו יודע מעלת עצמו, ויודע דמעלות הללו הם חשובים ביותר, אבל להיותו מכיר את האמת אינם חושבם למעלה ומדריגה שלו", ש"מכיר את האמת דכל ענין הטוב שיש לו אינו מצד עצמו כי אם מה שבא בירושה מאבותינו כו'", ולא עוד אלא שעושה חשבון בנפשו ש"אילו היו אלו הכחות אצל אחר . . אפשר הי' מגלה את הכחות יותר".[1].
זה הוא גם הביאור כאן, רב יוסף בודאי ידע גודל מעלתו בלימוד התורה – כאמרו "אי לאו האי יומא דקא גרים (שלמדתי תורה ונתרוממתי) כמה יוסף איכא בשוקא"פסחים סח, ב ובפרש"י. – עד שנקרא בשם "סיני"{{הערת שוליים|1=[[מסכת ברכות והוריות בסופן.}}, ע"ש ש"משניות וברייתות סדורות לו כנתינתן מהר סיני"[2], ואעפ"כ, לא החזיק טובה לעצמו, בידעו
