משתמש:ליובאויטש/תנועת הציונות

הציונות היא תנועה לאומית ואידאולוגיה התומכת בקיום מדינה המהווה בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. התנועה הציונית, כתנועה לאומית-יהודית, קמה בשליש האחרון של המאה ה-19, בעיקר במרכז ומזרח אירופה. ציונות כאידאולוגיה נפוצה לא רק אצל יהודים וישנם למשל נוצרים-אוונגליסטים ברחבי העולם המגדירים את עצמם כציונים, אך סיבותיהם שונות לחלוטין.

זמן קצר לאחר הקמת התנועה הציונית קישרו רוב מנהיגי התנועה את מטרתה הראשית עם חידוש הריבונות היהודית בארץ ישראל – הקמת מדינה יהודית. עם הקמת מדינת ישראל, הציונות ממשיכה לפעול לתמיכה בישראל, הבטחת קיומה וחיזוקה.

שורשי הציונות נעוצים במניעים ובערכים עתיקי-יומין הטבועים במסורת הדתית מזה, ובאידאולוגיות הלאומיות שפרחו באירופה במאה ה-19 מזה. הציונות כתנועה פוליטית עממית שהתפתחה בקרב היהודים במזרח אירופה ודורבנה על ידי פרצי אנטישמיות, ביססה את תהליך החילון שהתעצם בקרב האוכלוסייה היהודית מאמצע המאה ה-19, ושהתבטא גם בחילון הכמיהה הדתית בת-שנות-אלפיים לציון. תפיסת העולם המודרנית הובילה לנטישת הדת כמגדיר הזהות היהודית וליצירתה של הגדרה עצמית לאומית חדשה[1]. אופייה החילוני המובהק של התנועה הציונית הוביל למגמות התייחסות שונות בציבור שומרי התורה והמצוות, בין הזדהות ותמיכה של הציונות הדתית לבין התנגדות של רוב רבני היהדות החרדית.

מראשיתה היו מטרות הציונות שיבת ציון, קיבוץ הגלויות, החייאת התרבות והשפה העברית, יצירת יהודי חדש – יהדות השרירים על פי מכס נורדאו וביסוס ריבונות יהודית עצמאית. לפי בנימין זאב תאודור הרצל, הנחשב להוגה הציונות המודרנית, הציונות היא מסכת רעיונות רחבה, שבה כלולה לא רק השאיפה לשטח מדיני מובטח כחוק בשביל העם היהודי, אלא גם השאיפה לעיצוב תרבותי וחינוכי חדש של הלאום. מאז הקמת מדינת ישראל ב-1948 ממשיכה התנועה הציונית בעיקר לתמוך בישראל, ולטפל באיומים על קיומה וביטחונה.

מראשיתה, לא הייתה הציונות הומוגנית. הוגיה, מנהיגיה ומפלגותיה היו שונים זה מזה ואף סותרים בדעתם. צורך השעה לצד הכמיהה לשוב למולדת האבות הביאו לפשרות ולוויתורים למען מטרה תרבותית ופוליטית משותפת. מקור השם מקור השם "ציונות" הוא במילה ציון, שמה של ירושלים במקרא. על שם הכתוב, ”וּפְדוּיֵי ה' יְשֻׁבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה, וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם, שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּ, וְנָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה” (ישעיהו לה י). המילה ציון, הגיעה לעברית מהשפה החיתית ופירושה "מצודה". המונח המודרני 'ציוניזמוס' נטבע על ידי ההוגה נתן בירנבאום בשנת 1890 לתיאור תנועת "חובבי ציון", ובהמשך, כאשר השתתף בירנבאום ב-1897 בקונגרס הציוני הראשון כמזכיר הראשון של המשרד הציוני שניהל הרצל בווינה, אימץ הרצל את השם שקבע בירנבאום כשם התנועה. יצוין כי בירנבאום עצמו לבסוף חזר בתשובה והחל לשמור מצוות, עזב את הציונות והצטרף לאגודת ישראל.

יעדי הציונות כינונה של ריבונות יהודית בארץ ישראל הוצע על ידי מבשרי הציונות, והיה יעדם של אנשי העלייה הראשונה, ובכלל זה אנשי ביל"ו. הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל סומנה כיעדה הראשון במעלה של הציונות בספרו של בנימין זאב הרצל מדינת היהודים. בתוכנית בזל, שגובשה בקונגרס הציוני הראשון ב-1897, הוגדרה מטרתה העיקרית של התנועה הלאומית-היהודית: "הציונות שואפת להקים בית מולדת לעם ישראל בארץ ישראל, מובטח לפי משפט הכלל"[2]. השאיפה הציונית לריבונות יהודית בארץ ישראל הוכרה במידה מסוימת בהצהרת בלפור שדיברה על בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל.

יעדי הציונות לא הוסכמו על כל הזרמים של התנועה הציונית והשתנו במשך הזמן בהתאם להתפתחויות השונות, כמו מלחמת העולם הראשונה, המנדט הבריטי, העפלה, מלחמת העולם השנייה, השואה, הקמת מדינת ישראל ומלחמת העצמאות, וגם כאשר הייתה הסכמה על היעדים לא תמיד הייתה הסכמה על סדר העדיפויות. לדוגמה, במשך עשרות שנים כללה התנועה הציונית זרמים וחוגים שראו בהקמת מדינה דו-לאומית מטרה נכונה כמו תנועת ברית שלום שהוקמה ב-1925, ומפלגת "השומר הצעיר" שהוקמה ב-1946.

בין מטרותיה של הציונות ניתן למנות:

בניית מולדת לעם היהודי בארץ ישראל גאולת אדמות בארץ ישראל בניית חברת מופת, המבוססת על צדק חברתי ושוויון פיתוח ארץ ישראל באמצעות יישובה ביהודים עובדים הכנת תשתית מדינית לקראת הקמת מדינת לאום יהודית בארץ ישראל עידוד העלייה לארץ וקיבוץ גלויות החייאת השפה העברית סולידריות יהודית ומאבק באנטישמיות בניית כוח מגן יהודי על מנת להגן על היהודים מפני רודפיהם יישום אחדות עם ישראל שיעלה חזרה למולדת האבות מן הגלויות סיפוק תמיכה למדינת ישראל שילוב העם היהודי במדינת ישראל בפלגים הדתיים ובתורותו של הרב קוק משמעותה: אתחלתא דגאולה בראשית המאה ה-21, מאחר שמטרות מרכזיות של הציונות מן העבר (כמו הקמת הבית הלאומי היהודי) כבר הוגשמו – חל שינוי בדגשים ששמה הציונות על מטרותיה. ובעיקר: במקום הקמת המדינה – חיזוקה וביסוסה, גם בקרב אומות העולם.

רקע רעיוני והיסטורי תנועות וזרמים במאה ה-19 עליית הציונות והכרתה בקרב העמים מושפעת מן התמורות במאה ה-19. הייתה זו תקופה של עליית הלאומיות כתנועה אידאולוגית ופוליטית. הלאומים: יוונים, איטלקים, פולנים, ועמים נוספים באירופה, ייסדו תנועות לאומיות שמטרתן הייתה לתת ביטוי פוליטי-מדיני לייחודן האתני והתרבותי. במקביל, שימש העם היהודי, בעיקר דרך ייצוגיו בתנ"ך (כפי שפורש על ידי נוצרים), כהשראה ניכרת למודלים של לאומיות ושל שלטון עממי, כולל ובפרט ללאומיות דמוקרטית[3]. בבואם לפעול על רקע זה השכילו הציונים לעשות שימוש פורה במרכיבים מסורתיים רבים של כמיהה לשיבה לציון, ובתקדימים פוליטיים מתוך ההיסטוריה הארוכה של היהודים, ששימשו בידיהם כהוכחה והיתר למה שכונה על ידם "השיבה אל ההיסטוריה" ולפוליטיקה המתירה לעצמה גם הגעה לכדי ריבונות. מרכיב נוסף הקשור למודרנה נוגע לזמינות של תקשורת, תחבורה ומערכות מימון, שהקלו על ההתמודדות עם מרכיבי הביצוע הקשים של הפרויקט הציוני.

עלייתן של תנועות לאומיות בעיקר במזרח אירופה ובמרכזה במהלך המאה ה-19 שביקשו לאחד את האומה סביב היסטוריה, דת ותרבות משותפת, השפיעו על עליית הציונות בשלוש דרכים:

עליית השאיפה לאחדות לאומית על רקע אתני באזורים בהם ישבו יהודים במזרח אירופה ובמרכזה הביאה להגדרתם של היהודים כ"אחרים" והיקשה על השתלבותם בחברה הכללית. התנועות הלאומיות השונות – היוונית, הפולנית, הסרבית ואחרות – שימשו מודל לציונים בחפשם אחר תנועה לאומית משלהם. שימושים בדגמים מהתנ"ך ובמקורות יהודים קדומים אחרים כמופת ללאומיות החדשה. התנועה הציונית הוקמה במהלך המאה ה-19[דרוש מקור] במאה זאת קמו באירופה מספר זרמים רעיוניים שכל אחד מהם השפיע את השפעתו על הציונות, כמו תנועת ההשכלה היהודית, התנועה הרומנטית, המרקסיזם והסוציאליזם. יש הסוברים, כי הרב יהודה אלקלעי, וכמוהו מבשר הציונות הרב צבי קלישר, הושפע מאביב העמים האירופי של אמצע המאה ה-19, וניסה למזג את האידאות האירופיות עם הכמיהה ההיסטורית הדתית לשיבת ציון של היהודים[דרוש מקור].

בהשפעת רעיונות הנאורות וההשכלה, נתנה החברה האירופית ליהודים שוויון זכויות אזרחי מעוגן בחוק המדינה. רעיונות אלה השפיעו בעיקר על מערב ומרכז אירופה, ולכן היהודים בארצות אלו, הם אלו שהתחילו ראשונים את תנועת ההשכלה העברית. במהלך המאה ה-19 התחילה להיווצר היהדות הרפורמית שמרכזה היה בגרמניה.

תהליך דומה של נאורות התחיל להתרחש ברוסיה בשנות השישים של המאה ה-19, וגם כאן החלה להתפתח תנועת ההשכלה, אך קבלת רעיונות ההשכלה ברוסיה הייתה חלקית ומדורגת והחברה הייתה פחות סובלנית ליהודים. רומניה, שזה עתה נוצרה מאיחוד הנסיכויות מולדובה וולאכיה וקיבלה עצמאות לפי תנאי הסכם ברלין (שכללו חובת מתן אזרחות לכל התושבים), הפרה את החובה ובחוקה שלה סירבה לתת אזרחות לתושביה היהודים בצורה כוללנית וחייבה החלטת פרלמנט לכל מקרה בנפרד. החלטת הפרלמנט בנושא זה, התקבלה בלחץ פרעות אנטישמיות של המתנגדים למתן שוויון זכויות ליהודים.

הפרעות שנערכו ביהודים באימפריה הרוסית בשנת 1881, שכונו הסופות בנגב, היוו עבור חלק מהיהודים המשכילים סימן ראשון וברור שלא יצליחו להיקלט בחברה המזרח-אירופאית. כתוצאה מפרעות אלו היגרו יהודים רבים למערב ולארצות העולם החדש, אך רק חלק קטן מהם, בהשפעתם של משה לייב לילינבלום ויהודה לייב פינסקר, החליטו להתארגן ולעלות לארץ ישראל. הם ואחרים היוו חלק מגל העלייה שכונה העלייה הראשונה. קבוצות אלו התארגנו תחת ארגון חדש בשם חובבי ציון. בט"ו באב ה'תרמ"ב (31 ביולי 1882) הקימו ועד חלוצי יסוד המעלה וחובבי ציון (ומאוחר יותר הצטרפו הביל"וים) את ראשון לציון – היישוב הציוני הראשון[4] בארץ ישראל. ראשון לציון הוקמה מתוך אידאולוגיה ציונית מובהקת, שהתבטאה בין השאר ביצירת דגל ישראל, הפיכת התקווה להמנון ציוני (על ידי הלחנתו ושירתו), הקמת בית הספר וגן הילדים העבריים הראשונים והחייאת הלשון העברית.

דגל התנועה הציונית שאומץ כדגל ישראל עם קום המדינה עם זאת, למרות הסימנים הרבים שהעידו על דחייה מצד החברה האירופאית, במיוחד במשבר הכלכלי של שנות השבעים של המאה ה-19, רבים מיהודי אירופה שאפו להמשיך בתהליך ההשתלבות בחברה. אחרים העדיפו להגר מעבר לים, בעיקר לארצות הברית שקלטה באותה תקופה מהגרים רבים מכל העולם. בנימין זאב הרצל, יליד בודפשט שעבר לווינה בצעירותו, הציע פתרון אחר: הקמת מדינה יהודית. הרצל האמין כי הקמת מדינה לעם היהודי תוכל לפתור את בעיית האיבה כלפי היהודים. בשנת 1896 פרסם הרצל את ספר החזון ליצירת מדינה יהודית באמצעים פוליטיים. הספר, שנקרא מדינת היהודים, חולל תהודה גדולה בעיקר במזרח אירופה שם ישבו קהילות יהודיות גדולות ואִפשר את כינונה של התנועה הציונית ואת הקמת הקונגרס הציוני.

ב-29 באוגוסט 1897 התכנס בבזל הקונגרס הציוני הראשון ביוזמתו של בנימין זאב הרצל והוקמה ההסתדרות הציונית העולמית. מרבית צירי הקונגרס הגיעו ממזרח אירופה וזאת משום שבאופן כללי מערב אירופה אפשרה ליהודים להיקלט בתוכה[דרוש מקור]. כבר מהקונגרס הראשון, התעורר דיון מתוח עם חרדים אשר חששו להצטרף לתנועה הציונית בשל אופייה החילוני. הרצל הצהיר כי "הציונות לא תעשה דבר, העלול לפגוע בהשקפה הדתית של זרם כלשהו ביהדות"[5].

במהלך המאה ה-19 התחילו להתפתח ארגונים מרקסיסטיים וסוציאליסטיים אליהם הצטרפו יהודים רבים כולל אישים ממבשרי הציונות כגון משה הס. ב-1897, הוקם בווילנה הארגון היהודי-סוציאליסטי הבונד אשר תמך בתחייה לאומית ואוטונומיה של היהודים במקומות מושבם, תוך התנגדות לרעיון הציוני בשל היותו בורגני. בשיאו מנה הארגון כ-2.5 מיליון יהודים.

תנועות וזרמים במאה ה-20 גל העלייה השני, שכונה העלייה השנייה, התקיים על רקע תנועת הגירה המונית ממזרח אירופה שהתרחשה בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 והקיפה יותר מ-35 מיליון איש. היהודים היגרו בשיעורים גבוהים יחסית לחלקם באוכלוסייה. הגל שבו נכללת העלייה השנייה היה הגדול בגלי ההגירה. הרוב המכריע של המהגרים היהודים, כמו אצל כלל המהגרים, יותר מ-1.3 מיליון יהודים – היגרו אז לארצות הברית, וכ-35 אלף עלו לארץ ישראל. ארצות יעד אחרות היו אנגליה, ארגנטינה, צרפת, קנדה ודרום אפריקה.

עם המניעים להגירה ההמונית שפקדה את אוכלוסיית מזרח אירופה – היהודית והלא יהודית כאחד – יש למנות את הגידול הדמוגרפי המהיר באזור זה ואת הקשיים הכלכליים שנוצרו בעקבותיו. החברה היהודית שבתחום גליציה ורומניה סבלה ממצוקה כלכלית קשה ורבים מהם היו שרויים בעוני כבד. גורם נוסף שהאיץ את הגירתם של היהודים היו הגזרות והרדיפות מצד השלטונות ומצד האוכלוסייה המקומית. שניים מהאירועים שהאיצו ביהודים להגר היו פרעות קישינב שהתרחשו בשנת 1903 ופרעות לאחר ניסיון ההפיכה ברוסיה בשנת 1905.

כ-35 אלף יהודים עלו לארץ ישראל מ-1905 ועד פרוץ מלחמת העולם הראשונה בקיץ 1914. ערב המלחמה מנה היישוב היהודי בארץ ישראל כ-85 אלף נפש. רוב העולים באו לארץ ישראל בעקבות זיקתם להיסטוריה ולתרבות היהודית והרצון לשפר את חייהם בארץ החדשה. רבים מהם היו שוחרי התנועה הציונית והכירו את פועלו של בנימין זאב הרצל, רבים השתייכו לתנועות סוציאליזם וקומוניסטים באירופה, השתתפו במהפכת הנפל באימפריה הרוסית ב-1905, וידעו על הפוגרומים שהתחוללו במזרח אירופה בסביבות שנה זו. חלק מהפועלים התארגנו בשתי מפלגות בשם: "הפועל הצעיר" "ופועלי ציון", בהן היו חברים יצחק בן-צבי, יוסף חיים ברנר, מניה שוחט, ישראל שוחט, דוד בן-גוריון, ברל כצנלסון, לוי אשכול, יצחק טבנקין וא.ד. גורדון. בתקופת העלייה השנייה הוקמו ארגונים ציוניים אחדים ששירתו את היישוב וסימנו תהליכים חדשים, בהם: המשרד הארצישראלי, ארגון השומר והשכונה העברית תל אביב.

בתקופת מלחמת העולם הראשונה סבל היישוב ממחסור, רעב וגירושים. בסיומה של המלחמה מנה כ-55 אלף נפש. התנועה הציונית זכתה בהישג פוליטי מרכזי כאשר המעצמה הגדולה באותה תקופה, בריטניה, הסכימה להעניק את חסותה לתנועה הציונית, והעניקה לה את הצהרת בלפור שניתנה ב-2 בנובמבר 1917. הצהרה זו נתנה תנופה משמעותית ביותר לציונות, במיוחד לאחר שבריטניה כבשה את ארץ-ישראל מידי העות'מאנים, וניתן לה המנדט על ארץ-ישראל מטעם חבר הלאומים.

מלאחר מהפכת 1917 בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה התחוללה מלחמת האזרחים ברוסיה שפגעה גם ביהודים, והמשיכה עד 1921. כתוצאה מהמצוקה שנוצרה בקהילות היהודים, ומהארגון של תנועות הנוער, שחלקן אורגנו על ידי אנשי העלייה השנייה, עלו לארץ צעירים יהודים רבים בעיקר מסיבות אידאולוגיות ופתחו את תקופת העלייה השלישית. חלק מאנשים אלו שכונו "חלוצים", החזיקו באידאולוגיה של הציונות-הסוציאליסטית. בתקופה זו באו לארץ ישראל גם חניכי תנועת הנוער השומר הצעיר.

העלייה הרביעית הייתה העלייה ההמונית הראשונה של עולים זעֵיר-בורגנים ממזרח-אירופה, עקב שינוי מדיניות ההגירה בארצות הברית והקטנת מכסות ההגירה אליה בחוק ג'ונסון-ריד בשנת 1924. בעלייה החמישית, בשנות ה-30 עלו מעל 250,000 יהודים בעקבות התמורות האנטישמיות באירופה, בעיקר מפולין ואחר כך בשל עליית הנאצים לשלטון בגרמניה. בחלקה הייתה העלייה החמישית פחות אידאולוגית-ציונית מהעליות הראשונות.

לאחר מלחמת העולם השנייה (1945) ובפרט לאחר הקמת מדינת ישראל (1948), הפכה התנועה הציונית לתנועה דומיננטית בקרב העם היהודי.

ב-29 בנובמבר 1947 קיבל ארגון האומות המאוחדות את תוכנית החלוקה שהביאה לסיומו של המנדט הבריטי וסללה את הדרך להכרזת העצמאות של מדינת ישראל במאי 1948.

לאחר הקמת מדינת ישראל החלה עלייה המונית בעיקר מארצות מזרח-אירופה, מאסיה ומצפון אפריקה. בין מניעיה ציונות[6] אבל גם מימוש החזון העתיק של שיבה לציון, מצוקת יהודי מזרח-אירופה לאחר השואה ותחת השלטון הקומוניסטי, וגל פרעות ביהודים במדינות ערב כתגובה על הקמת מדינת ישראל.

במניעי הציונות היו שלובים בד בבד רדיפות אנטישמיות ולחצים כלכליים לצד אידאות של גאולה, חילוניות ודתיות שהביאו את הציבור הציוני להצטרף לתנועה הלאומית היהודית תוך שאיפה לשיבת ציון, לארץ האבות ולקיבוץ גלויות. שילוב של נסיבות בינלאומיות כהתפרקות האימפריות במלחמת העולם הראשונה והקמת מדינות לאום לצד הדה-קולוניזציה במזרח התיכון, הם שאיפשרו את תרגום הרעיון הציוני להקמת מדינה יהודית מודרנית בארץ ישראל.

ההיסטוריה של הציונות ההיסטוריוגרפיה מצביעה על ראשיתה של התנועה הציונית במחצית השנייה של המאה ה-19. הרעיון של שיבת ציון, קיבוץ הגלויות וחידוש חירות לאומית יהודית הייתה חלק מהמסורת היהודית של התנועה הציונית.

עד סוף המאה ה-17, הרוב המכריע של היהודים באירופה היו דתיים או מסורתיים. במהלך המאה ה-18 נעורה באירופה תנועה רעיונית שנקראה עידן הנאורות. תנועה זאת גרמה לפתיחות מצד הנוצרים כלפי היהודים. בתגובה לתנועה זו החלה יהדות אירופה, במהלך המאה ה-19, בעיקר בגרמניה ובצרפת להיפתח לחברה הכללית הנוצרית. תהליך ההיפתחות לרעיונות מערביים מודרניים, כונה על ידי היהודים תנועת ההשכלה. עד שלהי המאה ה-19, יהדות זאת עברה תהליך משמעותי של השתלבות בחברה הכללית. במהלך המאה ה-19, זכו היהודים במערב אירופה לאמנציפציה (שוויון זכויות), ובאופן רשמי הפכו היהודים, לראשונה מאז עליית הנצרות, לאזרחים שווי זכויות.

אולם במקביל לתופעת הנאורות הופיעה תופעת הרומנטיות והלאומיות המודרנית. התנועה הלאומית שהופיעה בעקבות רעיונות רומנטיים, טענה כי הזהות הבסיסית של בן האדם היא הזהות הלאומית שמתקיימת על שפה, היסטוריה וטריטוריה משותפת. זהות זו צריכה להתבטא במדינה. ולכל לאום מגיעה מדינה. היהודים תפסו את עצמם לפי זה כבעלי הלאום עם דת אחרת, במקום נצרות, יהדות. כך ראו את עצמם יהודי מרכז ומערב אירופה לפחות להלכה, כצרפתים, גרמנים, אנגלים והונגרים "בני דת משה". עליית הלאומיות ותנועת הרומנטיקה תרמה לדימוים של היהודים כתלושים בלי שייכות אמיתית ללאומיות הגואה. ההיסטוריון צבי גרץ היה מהראשונים שהצביעו על עוצמת הרגש הקולקטיבי בקרב היהודי. עבודתם של גרץ והוגים אחרים איפשרה הופעת הציונות על ידי הוגים כמשה הס, פינסקר והרצל. התפיסות הרעיוניות של היהדות כאומה, היוו את הבסיס להתגבשות התנועה הלאומית הציונית, אשר הובילה לבסוף להקמת מדינה יהודית לאומית.

רוח הנאורות וההשכלה הגיעה למזרח אירופה רק בעשורים האחרונים של המאה ה-19. יהודי מזרח אירופה החלו גם הם בתהליך של השכלה וחילון, אם כי בצורה מתונה בהשוואה ליהודי מרכז אירופה. עמי מזרח אירופה ככלל היו שמרנים יותר (בשל הפיתוח האיטי יותר של מדינות אלו ועוצמתה הרבה יותר של הכנסייה) ולכן תהליך ההשכלה היהודית בקרב עמים אלה נתקל באי-סובלנות גדולה יותר מצד החברה הנוצרית. ההתנגדות להשתלבות היהודים בחברה התבטאה בפוגרומים שהידועים ביניהם היו הסופות בנגב ופרעות קישינב. בניגוד ליהודי מרכז אירופה, יהודי מזרח אירופה לא קיבלו אמנציפציה, כך שנשארו מופלים על פי החוק וסבלו מהתנכלויות של השלטון. כתוצאה מכך היהודים המשכילים במזרח אירופה התקשו למצוא דרך להיקלט בחברה הכללית. חלק גדול מהיהודים המשכילים של מזרח אירופה השתתפו ב"בונד", ארגון סוציאליסטי יהודי שפעל ברוסיה. חלק אחר חיפש את גורלו בארצות מערביות שבהן יוכלו היהודים להיקלט ביתר קלות, ובעיקר בארצות הברית.

החל מתחילת שנות ה-70 של המאה ה-19 החלה הגירה מסיבית ממזרח אירופה בעיקר לעבר ארצות הברית. עד מלחמת העולם הראשונה הגיע מספר המהגרים לכ-35 מיליון. הסיבות להגירה הגדולה הייתה הגידול הגדול בכמות האוכלוסייה והדוחק הכלכלי הרב בו חיה אוכלוסייה זו. 2.5 מיליון מקרב המהגרים היו יהודים אשר סבלו לא רק מבעיות כלכליות חריפות, אלא אף מהתנכלויות אנטישמיות במזרח-אירופה. מיעוט מאותם יהודים, החליט להגר לארץ ישראל, בגלי העלייה הראשונה (1881–1904) והעלייה השנייה (1904–1914).

חותמת "ועד חלוצי יסוד המעלה", 1882

כיכר המייסדים במושבה ראשון לציון שנוסדה ב-1882, בגלויה בהוצאת האחים אליהו משנות ה-20 הסיבות להגירה דווקא לארץ ישראל מגוונות: ארץ ישראל הייתה קרובה וזולה להגעה מארצות הברית, התקווה שבארץ ישראל יתאקלמו טוב מבחינה כלכלית, ערגה דתית – חלק ניכר מהעולים בקרב העלייה הראשונה והשנייה היו מסורתיים או דתיים – ותפיסת עולם לאומית וציונית. בשנים אלו פעלו ברומניה וברוסיה תנועות של חיבת ציון שעודדו את תחיית השפה העברית ועלייה לארץ ישראל. בועידת קטוביץ, בשנת 1884, אוחדו תנועות אלה לתנועה גדולה וגלויה אחת שהיוותה בעצם את תחילתה של הציונות כתנועה לאומית מדינית.

ביום 11 בינואר 1882, ברומניה, התכנס קונגרס פוקשאן, שהיה הכינוס הציוני הראשון ונוסד הוועד המרכזי ליישוב ארץ ישראל וסוריה, הגוף הראשון שפעל לארגון העלייה לארץ ישראל. ביום 25 באוגוסט 1882 יצאה מגאלאץ, רומניה, הספינה הראשונה שהובילה 220 עולים, העולים שהקימו את ראש פינה ואת זכרון יעקב.

רוב העולים בעלייה הראשונה באו ממזרח-אירופה – שטחי רוסיה (הכוללים את פולין) ורומניה; גם כ-2500 עולים הגיעו לארץ מתימן באותה תקופה.

יש המקדימים את ראשית הציונות לימיהם של מבשרי הציונות. ההיסטוריון ונשיא מדינת ישראל יצחק בן-צבי טוען כי ראשוני המבשרים היו הרב ד"ר יהודה ביבאס ותלמידו, הרב יהודה בן שלמה חי אלקלעי, אשר עלו ליפו במחצית המאה ה-19. אליהו גוטמכר וצבי הירש קלישר.

זרמים בציונות Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – זרמים בציונות בתנועה הציונית היו הוגי דעות שביטאו במשנתם העדפות שונות לגבי יעדי הציונות והדרך להשגתם. למעשה, המכנה היחיד המשותף לכולם היה השאיפה לכינון מדינה עצמאית לעם היהודי, בעוד שכל השאר – מקום, אופי, שיטה – היה נתון במחלוקת. ניתן לומר שהיו שתי גישות מרכזיות לגבי שיטת הפעולה של התנועה:

ציונות מדינית – בהנהגת בנימין זאב הרצל ומקס נורדאו. הציונות המדינית גרסה כי ראשית יש לקיים משא-ומתן בין המעצמות להשגת צ'רטר על ארץ ישראל לפני העלייה ארצה. ההנחה של הציונות המדינית הייתה כי מדינה תוקם רק לאחר השגת הסכמת אומות העולם לכך. ציונות מעשית – בהנהגת משה ליליינבלום ויהודה לייב פינסקר. הציונות המעשית טענה כי יש להתחיל את העלייה לארץ וההתיישבות בהקדם, עוד לפני השגת צ'רטר על ארץ ישראל. חסידי תפיסה זו הדגישו את הצורך בהתיישבות רחבת היקף בארץ ישראל שתסייע לביסוסו של בית לאומי. בהמשך גובשה גישה המשלבת ביניהן:

ציונות סינתטית – בהנהגת חיים ויצמן, ליאו מוצקין, נחום סוקולוב ומרטין בובר. התומכים בגישה זו האמינו בשילוב בין פעילות מדינית של התנועה הציונית לבין פעילות "מעשית", דהיינו התיישבות ועבודה בארץ ישראל. חלוקה אחרת בין הזרמים נובעת מהבדלים אידאולוגיים שאינם קשורים דווקא לציונות עצמה אלא לתפיסת עולם כוללת בה החזיקו אנשי הזרם:

ציונות סוציאליסטית שמנהיגיה היו נחמן סירקין, דב בר בורוכוב, חיים ארלוזורוב וברל כצנלסון. על פי גישה זו הציונות צריכה לשלב ערכים של שוויון ועבודה יצרנית ברוח הסוציאליזם. ציונות רוויזיוניסטית שמנהיגה ומייסדה היה זאב ז'בוטינסקי. ציונות רוחנית שמנהיגה היה אשר צבי גינצברג (אחד העם). המצדדים בה סברו כי הארץ אינה מוכנה לעלייה המונית וגדולה, לכן על העלייה להיות איטית לאחר הכנה בהשראת סיפור נדודי ישראל במדבר. חידוש פניה של היהדות וראיית היישוב היהודי בארץ כמרכז רוחני לתפוצות היו ממטרותיה העיקריות. ציונות דתית שמנהיגה היה הרב יצחק יעקב ריינס מייסד תנועת המזרחי. לעומת גישתו שביקשה להפריד בין הלאומיות היהודית והדת, משנתו האידאולוגית של הרב קוק מדגישה דווקא את הפן המשיחי והגאולתי של הציונות כאתחלתא דגאולה. מיסוד הציונות

בנימין זאב הרצל

תוכנית בזל, 1897 בשנת 1894, בנימין זאב הרצל, עיתונאי יהודי וינאי, סיקר את משפט דרייפוס. במהלך המשפט, הבחין שההמון הצרפתי ואף השופטים מאשימים את דרייפוס בבגידה, ללא ראיות מספיקות. הוא חש כי מתחת לפני השטח רוחשת שנאה עמוקה ליהודים וכי אין ליהודים עתיד באירופה. כתוצאה מאירוע זה החל הרצל לפעול למען הקמת מדינה לעם היהודי. עוד יותר הושפע הרצל מכישלון האמנציפציה להבטיח ליהודים שוויון זכויות חברתי אמיתי, מתהליכי ההתפוררות של האימפריה האוסטרו-הונגרית, בה חיו אז כ-2 מיליון יהודים, ועלייתן של תנועות לאומיות גזעניות ושונאות זרים במרחביה.

ב-29 באוגוסט 1897 התכנס ביוזמתו של הרצל הקונגרס הציוני הראשון והוקמה ההסתדרות הציונית העולמית. מרבית צירי הקונגרס הגיעו ממזרח אירופה וזאת משום שבאופן כללי מערב אירופה אפשרה ליהודים להיקלט בתוכה. הרצל שנבחר לעמוד בראש ההסתדרות הציונית המשיך בפעולותיו, דן בנושא עם מנהיגים בעולם וכתב טקסטים בנושא זה. בין השאר כתב את הספר מדינת היהודים. הקונגרס הציוני הראשון היה הפרלמנט הראשון של התנועה הציונית, ובכך הוא הציב את המסד לכל המערכות הפוליטיות של התנועה הציונית ומדינת ישראל. בקונגרס זה, נקבעה הדמוקרטיה כבסיס העומד ברעיון התנועה הציונית. כמו כן נקבע בו העיקרון החשוב של בחירת מפלגות ולא נציגים. עיקרון זה שמר על האפשרות לכל אדם להיות מיוצג בפרלמנט, והוא נשמר גם בכנסת של מדינת ישראל.

ההסתדרות הציונית העולמית הוקמה בלי קשר לוועידת קטוביץ, והרצל בתחילת דרכו לא ידע אפילו על קיומה של תנועת "חובבי ציון". הסתדרות זו הוקמה במטרה להקים בית לאומי לעם היהודי, ללא פירוט בשלב זה של היכן יוקם ומתי. בהמשך, הצטרפו חובבי ציון לתנועה הציונית בקונגרס הציוני הראשון, והיוו אגף ניצי יחסית בתנועה הציונית.

הרצל פעל לתדמיתה ולפרסומה הבינלאומי של התנועה הציונית. בניגוד לתנועות קודמות של עלייה לארץ, שניסו לפעול באופן שקט ונחסמו על ידי השלטונות, הרצל עבד בצורה הפוכה: מטרתו הייתה להשיג לגיטימציה בינלאומית לציונות מתוך ההכרה בזכותו הלגיטימית של העם היהודי כלאום למדינה משלו. מכאן הרעיון של הציונות המדינית. כדי להגשים מטרה זו, פנה הרצל בתחילה אל האימפריה העות'מאנית, אל קיסר גרמניה וילהלם השני, איתו אף נפגש במהלך ביקורו של הקיסר בירושלים, ואל האימפריה הבריטית. לבסוף התגשמה מטרתו בהצהרת בלפור. בהצהרה זו, אשר העניקה הכרה בבית הלאומי ליהודים בארץ ישראל, הוחלט בוועידת סן רמו ובאו"ם ב-1947, על תוכנית החלוקה. כפי שציפה הרצל, דווקא פומביותו של המהלך והלגיטימציה הבינלאומית שהוא קיבל, הם שסייעו לו בכל הצמתים הקשים שעברה הציונות עד להגשמתה.

פרעות קישינב גרמו, בין היתר, לכך שבקונגרס הציוני השישי שנערך בבזל בשנת 1903 הציג הרצל את תוכנית אוגנדה, שלפיה תוקם באוגנדה (האזור מצוי בשליטת קניה) מושבה של יהודים. תוכנית זו עוררה ויכוחים רבים.

בקונגרס השביעי שנערך ב-1905, הוחלט שהארץ היחידה שבה תקום מדינת היהודים תהיה ארץ-ישראל. את עיקר המאמץ בקביעת ארץ ישראל כמושב המדינה העתידית, הובילו ציוני ציון בראשות מנחם אוסישקין, יחיאל צ'לנוב ושמריהו לוין. כתוצאה מכך, התפלגו מהתנועה הטריטוריאליסטים, ואילו התנועה הציונית הכריזה באופן רשמי על יעדה החדש להקים בית לאומי בארץ-ישראל. כתוצאה מההחלטה להתמקד בארץ-ישראל, הוקם ב-1908 המשרד הארצישראלי בראשות ארתור רופין, שתפקידו היה להתחיל ביישום הקמת הבית הלאומי.

התפתחות היישוב היהודי בארץ-ישראל העלייה הראשונה החלה בשנת 1881, ובמסגרתה עלו אלפי יהודים ממזרח-אירופה ומתימן. בשנות העלייה השנייה בין השנים 1903 ל-1914, עלו לארץ ישראל בעיקר ממזרח אירופה כ-35 אלף עולים, מתוכם נשארו בה כ-10,000–13,000 איש. רק מיעוט קטן מקרב העולים, 1,000–1,500 איש, היו חדורי אידאולוגיה סוציאליסטית-לאומית. גרעין אידאולוגי זה, על אף מספרו הקטן, השפיע רבות על היישוב בארץ ישראל. מבחינת ההרכב הדמוגרפי, הגירה זו הייתה במידה רבה המשכה של העלייה הראשונה. הרוב המכריע של המהגרים הגיעו ממזרח אירופה, בעיקר מתחום המושב ומגליציה, ומיעוטם מארצות האסלאם. אוכלוסיית העולים, רובם לא מאורגנים, מנתה בעיקר משפחות מסורתיות-דתיות שלגורמי ההגירה הרגילים (מציאת מקלט מרדיפות ושיפור המצב הכלכלי) נוסף גורם הקשר הדתי וההיסטורי לארץ ישראל (שלעיתים היה הגורם העיקרי לעלייה).

מיעוט קטן מקרב אנשי העלייה השנייה היו צעירים ורווקים שעלו מתוך אידיאלים סוציאליסטים וציוניים (חלוציות ולאומיות) ומתוך מרד נעורים. קבוצת הצעירים חדורי הסוציאליזם והלאומיות היהודית היו נכונים להקרבה ולהקמת ההתיישבות בארץ ישראל מתוך נחישות דעת. רבים מהם ראו בעבודת האדמה בארץ ישראל ערך עליון. אף על פי שדיברו יידיש או שפות אירופיות אחרות כשפת אם, השימוש בשפה העברית נראה להם כחשוב ביותר. חלקם היו מוכנים לוותר על פרטיותם וערכיהם הישנים למען המטרה. עולים אלה מרדו נגד החיים היהודיים בגולה ורצו ליצור בארץ "חברה חדשה" ו"אדם חדש". מיעוט זה היווה את האליטה האידאולוגית של היישוב בארץ ישראל, אשר עתידה הייתה להוביל את היישוב עד הקמת מדינת ישראל ואף שנים לאחר מכן. במשך שנים רבות זוהתה העלייה השנייה עם אליטה זו, אך המחקר מצביע על כך שקבוצה זו הייתה מיעוט ואין בה כדי לייצג את שאר המהגרים בתקופת העלייה השנייה. בין העולים בעלייה זאת היו דוד בן-גוריון, יצחק בן-צבי, ברל כצנלסון, וא.ד. גורדון.

ב-1917 הצליחה ההסתדרות הציונית להגשים את חלומו של הרצל ולהשיג את הצהרת בלפור, שבה הכריזה הממלכה המאוחדת על שאיפתה להקים בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. הצהרה זו אושרה על ידי חבר הלאומים ב-1920, במסגרת כתב המנדט שניתן לממלכה המאוחדת.

במלחמת העולם הראשונה התחוללה ברוסיה מלחמת אזרחים שפגעה מאוד ביהודים. לאחר כניסת הצבא הבריטי לארץ ישראל וסיום המלחמה החלה תקופת העלייה השלישית, שבמהלכה השתקעו בארץ כ-30,000 יהודים, רובם צעירים. חלק מהעולים, ובכלל זה ה"חלוצים" היו בעלי אידאולוגיה רבת גוונים, אשר כללה מסורת ודת יהודית, לאומיות, סוציאליזם וקומוניזם. מעט לפני עלייה זו נוצרה גם תנועת הנוער "השומר הצעיר", שזוהתה מאמצע שנות העשרים עם השמאל הסוציאליסטי ואף עם הקומוניזם. הזרוע הפוליטית של תנועה זו לפני הקמת המדינה הייתה מפלגת השומר הצעיר ומשנת 1948 ואילך היא יוצגה על ידי מפ"ם, עד שזו התמזגה למרצ.

כתוצאה מהמנדט הוקמה ב-1929 הסוכנות היהודית שתפקידה היה לבצע בפועל את הקמת הבית הלאומי. הסוכנות הפכה להנהגת היישוב היהודי בארץ ישראל והתחילה בהקמת מנגנונים שישמשו בעתיד את המדינה.

עולי העלייה השלישית התרכזו בעיקר במושבות וכפרים – לא בערים, הם השתקעו והקימו צורות התיישבות חדשות, לדוגמה מושב העובדים נהלל בעמק יזרעאל.

העלייה הרביעית והעלייה החמישית היו עליות המוניות, שנבעו מלחצים כלכליים עקב הטלת מיסים כבדים בפולין (העלייה הרביעית), ומהלחץ שהפעילו הנאצים החל מ-1932 בגרמניה (העלייה החמישית). סייע לעלייה גם הסכם העברה שנחתם בין הציונים לגרמניה הנאצית בשנת 1933. שתי עליות אלו לא היו אידאולוגיות אלא "בורגניות יותר". אנשי העלייה הרביעית הם שסיפקו את הכוח המניע מאחורי החוגים העירוניים. אנשי העלייה החמישית שבאו בעיקר מגרמניה, היוו בהמשך את האליטה האינטלקטואלית של המדינה. בהשפעת התרבות הליברלית דעותיהם היו יותר מערביות קוסמופוליטיות. מביניהם ידועים אנשים שהשפעתם ניכרת גם היום.

מפת ריכוזי יהודים בארץ ישראל בשנת 1947 העלייה השישית או העלייה הבלתי-לגלית נבעה מהלחץ של מלחמת העולם השנייה וההשמדה של יהודים על ידי גרמניה. תוצאות הלחץ הזה המשיכו לפעול גם לאחר שמלחמת העולם השנייה הסתיימה. המחתרות העבריות עודדו עלייה זו ואף ארגנו מבצעי העפלה ימיים ויבשתיים על מנת להבריח עולים יהודיים אל ארץ ישראל.

ב-1939–1945 התחוללה השואה, שנתנה דחיפה גדולה למימוש הציונות. ההסתדרות הציונית הכריזה ב-1942 על תוכנית בילטמור שהיא הפעם הראשונה שבה הוכרז רשמית היעד הסופי של הציונות: הקמת מדינה יהודית (ליתר דיוק, קהילייה יהודית – Jewish Commonwealth) בארץ ישראל. במובלע קיבלה תוכנית בילטמור גם את עקרון החלוקה.

ההעפלה, נבעה מהלחץ של גרמניה, לפני ובעיקר במהלך מלחמת העולם השנייה והשואה. תוצאות השואה גרמו להאצה רבה בלחץ המעפילים בשל התנאים הגרועים אליהם התדרדרו היהודים באירופה במהלכה. תנאים שהתבטאו בין השאר בבעיית העקורים.

הסבל שעבר העם היהודי בשואה גרם לאווירה בינלאומית אוהדת שהביאה להחלטת החלוקה של האו"ם ב-1947, בתמיכת ארצות הברית וברית המועצות כאחד. רוב יהודי א"י והתנועה הציונית קיבלו את עקרון החלוקה, ואילו הערבים, בא"י ובמדינות השכנות דחו אותה ויצאו למלחמה על מנת למנוע את הקמתה של מדינה יהודית אפילו בחלק מא"י ההיסטורית. ב-1948 הצליחה הציונות להגשים את מטרתה הראשונית ומדינת ישראל קמה והוכרה על ידי רוב האומות הדמוקרטיות באו"ם: לרבות ארצות הברית, ברית המועצות, הממלכה המאוחדת, צרפת, קנדה, אוסטרליה ורוב מדינות אירופה. מדינות ערב, לעומת זאת, סירבו להכיר בישראל והכריזו עליה מלחמה. מלחמה זו, שהתחוללה החל מ-1947, נסתיימה רק ב-1949 כשידה של ישראל על העליונה. ישראל יצאה אמנם מנצחת ממלחמת העצמאות והרחיבה את השטח שהוקצה לה בתוכנית החלוקה, אך שילמה מחיר כבד של למעלה מ-6,000 חללים.

התפתחות הזרמים והמוסדות הציוניים ביישוב אנשי העלייה השנייה הקימו שלוש מפלגות עיקריות, שאיגדו אותם רעיונית. המפלגות נקראו פועלי ציון, קבוצת הבלתי מפלגתיים (שהתאחדו למפלגת אחדות העבודה), והפועל הצעיר. שְלוש המפלגות האלה התאחדו למפלגה אחת, מפלגת פועלי ארץ ישראל (מפא"י), שהייתה הכוח העיקרי ב"תנועת העבודה" המאורגנת (יחד עם תנועות קטנות יותר, ובעיקר השומר הצעיר) במסגרת ההסתדרות. הסתדרות העובדים ומפלגותיה, ביחד עם המוסדות העולמיים של הציונות, היו הגורמים העיקריים שאיפשרו את ארגונה וכינונה של המדינה היהודית. מבחינה פוליטית, בתחילה רוכז עיקר הכוח הפוליטי בגולה, אך עם התפתחות המפלגות בארץ, עברה השליטה למפלגות שבארץ ישראל. ב-1934, עברה השליטה בסוכנות היהודית ובישוב לידי מפא"י, בהנהגת דוד בן-גוריון. מאז ועד להקמת המדינה ב-1948, המשיכה מפא"י להנהיג את היישוב. ב-1924 הוקמה המפלגה הרויזיוניסטית, בהנהגתו של זאב ז'בוטינסקי. מפלגה זאת תמכה בעיקר בפתרון קיר הברזל, בהקמת כוח עברי, ובהפרדה מהערבים. עם זאת, עיקר הכוח המארגן היה שייך למפלגות הפועלים. בתוך כך הקימו מפלגות הפועלים גופים שלטוניים, כמו ההסתדרות, המשביר לצרכן וסולל בונה.

הציונות לאחר קום מדינת ישראל לאחר הקמת מדינה ישראל, נבעה העלייה לישראל מכמה גורמים:

הכרה שנפוצה בקרב יהודים כי ארצות הפזורה היהודית אינן בטוחות עבורם. הדבר אמור לגבי יהודים במזרח אירופה, בברית המועצות ובארצות ערב. לגבי הראשונים הכרה זו נפוצה בעקבות השואה, ובעקבות אירועים אנטישמיים שקרו אחריה. לגבי האחרונים – בעקבות מהומות נגד יהודים שהיו חלק מהסכסוך הישראלי-ערבי שהגיע לשיאו במלחמת העצמאות. מאמצים שעשתה ממשלת ישראל להעלאת יהודים לישראל, באמצעות הבטחת זכויות אזרח וסיוע כלכלי לעולים, וגם באמצעות שליחת שליחים, ניהול משא ומתן עם ממשלות זרות, וכן שליחת מטוסים ואמצעי תחבורה אחרים לשם הסעת יהודים לישראל. תחושה בקרב יהודים רבים ששאיפה בת מאות שנים מתממשת לנגד עיניהם, ורצונם לקחת חלק בכך. לסיכום, הסיבות להקמת מדינה יהודית כוללות הן לחצים שהחברה האירופית הפעילה על היהודים, והן רעיונות ואמונות שרווחו בקרבם: אידיאלים לאומיים, אידיאלים מרקסיסטיים וחזון הנביאים כי עם ישראל ישוב לארץ ישראל, ויכונן ממלכה של צדק משפט וחסד. הציונות היא תנועה מודרנית, הנשענת עם זאת על זיקות מסורתיות לארץ ישראל ומבקשת לגבש זהות יהודית מוכרת, ומעמד בינלאומי, למדינת-הלאום היהודית במולדתו ההיסטורית של עם ישראל.

ציונים לא-יהודים המצע האידאולוגי של הציונות מצא לו אוהדים גם בקרב עמי העולם. חלק מהציונים הלא-יהודים, כגון העיתונאי ההולנדי פייר ון פאסן, תמכו בציונות מתוך הזדהות טהורה עם מטרות הציונות ופעלו לסייע בדרכים שונות למען הגשמת המדינה היהודית. אחרים, כגון איש הצבא הבריטי אורד צ'ארלס וינגייט, עשו זאת מתוך מניעים נוצריים דתיים, כי על פי תפיסתם הדתית היה נכון לסייע להגשמת החלום הציוני. היו גם אחרים שעשו זאת מתוך הזדהות פשוטה עם סבלם של היהודים חסרי המולדת, הנרדפים, המגורשים, והשעירים לעזאזל בעיתות מצוקה. הלא-יהודים שתמכו בציונות עשו זאת בדרכים רבות, כגון תרומות כספיות, התגייסות למאבקים צבאיים, וסיוע במאבקים מדיניים.

יעדים ומפעלים ההישגים מפורטים להלן בסדר כרונולוגי.

הפיכת העברית לשפה מדוברת וביסוסה כשפה יהודית לאומית. יצירת מרכזים תרבותיים יהודיים, חילוניים, מסורתיים ודתיים, בארץ ישראל. יצירת חלופה למרכזים היהודיים במזרח אירופה שחרבו בשואה (בצד מרכזים דומים שנוצרו באמריקה). הקמת מדינת ישראל הבאת מיליוני יהודים לישראל, בעיקר ממזרח אירופה, צפון אפריקה ודרום אמריקה – כארבעים אחוז מהאוכלוסייה היהודית בעולם מתגוררת בישראל (נכון ל-2018). השאלה 'האם הציונות השיגה את מטרותיה' נמצאת במחלוקת בין כל הגורמים בתנועה הציונית. אי ההסכמה נובעת בעיקר מחילוקי הדעות בדבר מטרות הציונות ומשקלן היחסי.

נימוקי התומכים בגישה שהציונות השיגה את מטרותיה:

המטרה – הקמת מדינה יהודית – הושגה. למעלה משליש מהעם היהודי יושבים בארץ וההערכה היא שבעוד שנים לא רבות יהוו יהודי ישראל יותר ממחצית מיהודי העולם. נימוקי השוללים גישה זו:

גם לאחר מאה שנות ציונות מרבית היהודים לא יושבים בארץ ישראל. הקמת מדינת ישראל גרמה להתגברות גדולה מאוד של אנטישמיות בעולם הערבי. קיום היהדות לא הובטח מכיוון שמדינת ישראל נמצאת בסיכון גבוה מתמיד מצד כל המדינות השכנות. מדינת ישראל איננה מהווה "אור לגויים" אלא במקרה הטוב מדינה ככל המדינות. ההתנגדות לציונות Postscript-viewer-blue.svg ערכים מורחבים – אנטי ציונות, יחס החרדים לציונות לציונות היו מתנגדים מאז נהגתה לראשונה. בתחילת דרכה של הציונות, תומכי הציונות היו קבוצת מיעוט בקרב היהודים, אך עם הזמן מספרם גדַל. אחרי קוּם מדינת ישראל מרבית היהודים בעולם מגדירים עצמם כציונים, אם כי ישנן קבוצות שרואות עצמן כלא-ציוניות או כאנטי-ציוניות מסיבות שונות.

ההתנגדות לציונות כוללת השקפות עולם של קבוצות דתיות, אתניות ופוליטיות שונות זו מזו, ויכולה לנבוע מסיבות שונות:

התנגדות לקיומה של ישות ריבונית-לאומית יהודית בארץ ישראל. התנגדות למאבקם של יהודים למדינה יהודית עצמאית (מטעמים דתיים, (כדעת חסידות סאטמר למשל). התנגדות לאופיה החילוני של הציונות או חשש שהתנועה הציונית תבצע כפייה אנטי דתית (חשש שביטאו גורמים חרדיים). העדפה לפעילות פוליטית בעלת ערכים אוניברסליים על פני הציונות, כבחירה הטובה ביותר ליהודים. הביקורת מגיעה הן מצד היהודים והן מצידם של בני עמים אחרים.

ההתנגדות לציונות נובעת ממספר מניעים, כמו, ההתנגדות להגדרתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, בטענה שיש בה משום אפליה נגד אזרחים או תושבים שאינם יהודים; זרמים ביהדות המתנגדים מסיבות דתיות להקמת מדינה יהודית וניהולה שלא על ידי המשיח; וזרמים בעולם שמתנגדים לציונות מסיבות פוליטיות כחלק מעמדתם לגבי המצב במזרח-התיכון. בתחילת המאה ה-21, אנטי-ציונות מתבטאת מחוץ לישראל לרוב באנטי-ישראליות. כמו כן היא מאופיינת בהתנגדות לקיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, עמדה ששותפים לה גם אחדים ממתנגדיה הפנימיים של הציונות, כולל במדינת ישראל עצמה, השואפים להקים מדינת כל אזרחיה.

החלטה 3379 של העצרת הכללית של האומות המאוחדות אשר נתקבלה ב-10 בנובמבר 1975 קובעת כי "ציונות היא צורה של גזענות ואפליה גזעית". ב-16 בדצמבר 1991 קיבלה העצרת הכללית של האו"ם החלטה מנוגדת (מס' 4686) שבה היא מודיעה כי היא חוזרת בה מן ההשוואה.

ביקורת פנימית (יהודית):

הקבוצה סיבת ההתנגדות תנועות לאומיות יהודיות אחרות בשנות ה-1880 צמחו במזרח אירופה תנועות שביקשו פתרון לאומי חלופי לשאלה היהודית. הן התחלקו בגסות בין אוטונומיסטים וטריטוריאליסטים. הפלגים האוטונומיסטיים השונים תבעו הכרה ביהודים כמיעוט לאומי בעל תרבות מוגנת וזכויות פוליטיות קולקטיביות בארצות מושבם, לעיתים קרובות תוך זיקה חזקה לשפת היידיש: הם רשמו הישגים ניכרים בין מלחמות העולם. בין האוטונומיסטים נמנו הפולקיסטים מייסודו של שמעון דובנוב, הבונדיסטים שנטו לסוציאליזם והיידישיסטים הקיצוניים בברית המועצות. לעומתם, הטריטוריאליסטים תבעו הגירת היהודים החוצה ממזרח אירופה והקמת מדינה או אוטונומיה מעבר לים. פַּלגם העיקרי, ההסתדרות הטריטוריאליסטית היהודית בראשות ישראל זנגוויל, היה חלק מן הציונות עד שזו שללה ב-1903 את תוכנית אוגנדה. הטריטוריאליסטים הציעו הגירה לאוסטרליה, דרום אמריקה וכדומה. ב-1935 התאגדו להקמת הפריילאנד ליגע, שפעלה אף לאחר השואה לעידוד הגירה לסורינאם, מיזם שבוטל סופית ב-1952. ב-1979 בוטל הארגון סופית. השתלבות במדינות המערב דחיית הרעיון של לאומיות יהודית, תפיסת היהדות כדת ולא כלאום ותמיכה בהשתלבות יהודים כפרטים בתוך מדינות המערב הליברליות, כשקיומם הקולקטיבי מוגבל לזה של קהילה דתית. תפישה זו עמדה בייסוד האמנציפציה ליהודים במערב ומרכז אירופה מאז שלהי המאה ה-18 והייתה דומיננטית לחלוטין בקרב האוכלוסיות היהודיות הילידות שם, מכל הזרמים וההשקפות. התחזקות האנטישמיות במאה ה-20 וההגירה ההמונית מהמזרח של יהודים בעלי השקפה לאומית, ערערו מאוד גישה זו. היא הוחלפה בדרך כלל בציונות פילנתרופית, כשהיהודים בארצות הליברליות תומכים במדינה יהודית, גם כדי להסיט אליה את גלי ההגירה של היהודים העניים שהיו עשויים להחריף רגשות אנטישמיים – אך גם כמוקד הזדהות, המעניק להם יציבות תודעתית עם היחלשות הדת, ומשען ביחסיהם מול חברות-הרוב בארצותיהם. קבוצות חרדיות מראשית הציונות היו דתיים מסורתיים וחרדים אשר היו חלק מהתנועה הציונית. עם זאת, רובם שללו את הציונות, בעיקר בגלל התנגדות לחילוניותה[7] אך אצל הקיצוניים, ובראשם רבי יואל טייטלבוים (האדמו"ר מסאטמר), גם בשל סירוב עקרוני לכל ניסיון לסיים את הגלות בטרם ביאת המשיח. ישנו מדרש אגדה האוסר על דחיקת הקץ - ניסיון להביא את הגאולה באמצעות פעולה אנושית, ו"עלייה בחומה" - התיישבות בארץ ישראל בניגוד לרצון האומות האחרות, כחלק משלוש השבועות המוזכרות בגמרא. מאז התעוררות האפשרות הריאלית להגירה המונית לארץ ישראל הוא הועלה תכופות וחוגים אנטי-ציוניים מייחסים לו תוקף חמור וגורף. עם זאת קבוצות של חרדים לא הביעו התנגדות להקמת מדינה יהודית כשעמדו בפני הוועדה האנגלו-אמריקאית בשנת 1946. לאחר הקמת מדינת ישראל ההתנגדות החלה לדעוך וכיום לחצרות מסוימות כגור, בעלז, צאנז ווויז'ניץ יש נציגים בכנסת. העדה החרדית ונטורי קרתא מביעים התנגדות ברורה לציונות, שכן זו מפירה את הפן הדתי של העם היהודי ורוצה להיות "ככל העמים", ככל הגויים. כנעניוּת קבוצה של פעילים בארץ ישראל לפני קום המדינה ובראשית שנותיה, אשר קראו לחזור לשורשים העבריים הטרום-יהודיים ולתרבות המזרח הקדום. דגלו במדינה חילונית ללא הבדלית דת ומוצא אתני. שיא פעילות הקבוצה בשנות הארבעים והחמישים של המאה העשרים. פּוֹסְט ציונות שני זרמים עיקריים: (1) טענה כי הציונות הייתה נכונה לשעתה, אך אינה רלוונטית עוד, כיוון שמטרותיה העיקריות הושגו, ולפיכך יש להתרכז ביצירת חברה אזרחית ישראלית, שתהיה חברה שוויונית, צודקת ושוחרת שלום. במיוחד יש לדאוג לשילובם של לא-יהודים החיים בישראל בחברה הישראלית. (2) טענה כי הציונות היא תנועה קולוניאליסטית שגרמה עוול לפלסטינים וליהודים מזרחים, ולפיכך יש לזנוח את עקרונותיה, ולבסס את מדינת ישראל כמדינת כל-אזרחיה ועל עקרונות הומניסטיים. חלק מאנשי השמאל הפוסט ציוני תומכים בפתרון שתי המדינות, ואחרים תומכים בפתרון המדינה האחת.