זיגמונד פרויד

זיגמונד פרויד

פרופסור זִיגְמוֹנְד (זיגיסמונד שלמה) פְרוֹיְד (א' אייר תרט"ז-י' תשרי ת"ש) היה מומחה יהודי לתורת הנפש, פסיכולוג ומטפל, מההוגים הבולטים והמשפיעים ביותר בפסיכולוגיה המודרנית בתחום תורת האישיות.

תולדות חיים

נולד בפרייברג שבמוראביה שבתחומי אוסטריה בא' אייר תרט"ז להוריו יעקב ואמליה פרויד, משפחה יהודית גליציאנית כבן בכור מתוך שני בנים וחמש בנות שנולדו להוריו מנישואיהם המשותפים (בנוסף לשני אחים-מאב גדולים ממנו מנישואיו הקודמים של אביו לאשה בשם רבקה). אביו היה סוחר צמר, ואמו התייחסה למשפחת נתנזון,

בהיותו ילד בגיל שנה, בעקבות משבר כלכלי אזורי, ירד אביו מנכסיו, ובשנת תרי"ט עברה משפחתו להתגורר בלייפציג, ושנה לאחר מכן היגרו לווינה, בה נשלח ללימודים במוסדות נחשבים על אף מצבם הכלכלי הרעוע של הוריו, והוא בלט בכשרונותיו ובהצלחתו בלימודים.

בגיל 17, החל ללמוד רפואה באוניברסיטת וינה. בשנת תרל"ט ערך הפסקה של שנה אחת ושירת בצבא האוסטרי בטיפול בחיילים חולים, ובשנת תרמ"א קיבל את התואר דוקטור לרפואה.

בשנת תרמ"ב הכיר את רעייתו מרת מרתה ברנייס, נכדת הרב יצחק ברנייס.

לאחר החתונה החל בעבודה מעשית במחלקות השונות של בית הרפואה הכללי בוינה, והתקדם בתפקידיו בהדרגה עד שכעבור שלוש שנים מונה ל'מומחה ראשון' - רופא בכיר במחלקה. במקביל עבד במכון לאנטומיה וערך בו מחקרים בתחום המוח המוארך שבגזע המוח ובמחלות עצבים.

בשנת תרמ"ה נסע לפריז והשתלם בתחום מחלות עצבים אצל הנוירולוג ז'אן-מרטן שארקו והושפע ממנו עמוקות ובעקבות כך שינה את עיסוקו לטיפול קליני בתחום הפסיכולוגי, ובדרכו חזרה לביתו בווינה עבר והתעכב בה מספר שבועות בהן עסק במחקר על מחלות ילדים.

עם חזרתו לוינה, פתח בשנת תרמ"ו מרפאה פרטית שהתמחתה בהפרעות מוח ועצבים, ולצד טיפול קליני ערך בה ניסויים בהיפנוזה עם מטופליו, ובהמשך אותה שנה גם התחתן בפועל עם רעייתו לאחר ארבע שנים שהקשר ביניהם היה בעיקר באמצעות קשרי מכתבים.

במהלך שנים אלו העלה על הכתב עשרות מחקרים ותובנות פורצי דרך שהפכו במשך השנים לאבן יסוד בפסיכולוגיה המודרנית, וזיכו אותו בהערכה רבה ובהכרה בינלאומית.

בשנת תרס"ב התקבל למשרת פרופסור באוניברסיטת וינה, ונהג לכנס את עמיתיו לדיון שבועי בשיטתו ומחקריו.

על אף התמיכה הרחבה שזכה לה בתחילה, החל משנת תר"ע, החלו עמיתיו לחלוק על חלקים משיטתו באופן פומבי.

בשנת תרפ"ג חלה בסרטן הפה, ובשל כך עבר מעל 30 טיפולים במהלכם אף הסירו את הלסת העליונה שלו.

היה חבר הדירקטוריון הראשון של האוניברסיטה העברית, וביטא סולדיריות עם יהודי ארץ ישראל בפעולות שונות, בין השאר בכך שוויתר על תמלוגים לאחד מספריו שתורגם לעברית.

עם סיפוח אוסטריה על ידי גרמניה הנאצית ערב השואה, הקצין הנאצי שהופקד על חילוט נכסי היהודים במדינה שהושפע עמוקות מכתביו סייע לו - תוך שהוא מועל בתפקידו - למלט את כספו ומשפחתו המורחבת, הסתיר את דבר קיומם של חשבונות בנק שווייצריים בבעלות משפחת פרויד, וסייע בהשגת 16 אשרות יציאה לבני המשפחה באמצעותם נמלטו לאנגליה, כאשר בה' סיון תרח"צ עברו את הגבול לצרפת, משם המשיכו ללונדון והתגוררו בשכונת המפסטד, ברחוב מאנספילד גארדנס.

כתביו של פרויד עצמו, הושמדו על ידי הנאצים בפומבי.

בעקבות הסבל הרב שנגרם לו מסרטן הפה, בהיותו בגיל 83, בעיצומו של יום הכיפורים י' תשרי ת"ש, ביקש מרופאו האישי לשים קץ לייסוריו, ומת ממנת יתר של מורפיום שניתנה על ידי רופא. שלושה ימים לאחר מותו, שרפו את גופתו של פרויד בבית הלוויות של גולדרס גרין בצפון לונדון.

שיטתו ועיסוקו

לאחר שפרויד שם את לבו לכך ששיטות הטיפול שהיו נהוגות אז אינן יעילות מספיק, פיתח שיטת טיפול בה עודד את המטופלים לשכב בנוחות על ספה, ולספר את כל מה שעולה בדעתם, דבר שהביא לשחרור נפשי אצל המטופלים.

פרויד המשיך לחקור ולפתח רעיונות פסיכולוגיים על נושאים נפשיים שונים, ובמהלך שנת תרנ"ה החלה להתגבש אצלו תורת ה'פסיכואנליזה', שהקנתה לו את עיקר פרסומו. בשיטתו, כלל המועקות הנפשיות והביטויים הנפשיים של האדם בבגרותו כגון חלומות וכיוצא בזה, נובעים מהתרחשויות ואירועים שחווה בילדותו המוקדמת.

על פי שיטתו זו, ניתח את חלומותיו של מטופליו, ותיאר התרחשויות שנודעים כיום בשם "פליטה פרוידיאנית", ביטוי לא מודע של האדם באמצעות פליטת-פה או פליטת-קולמוס, החושפים את החלקים המודחקים באישיותו.

פרויד טען כי תכונות רבות בנפש נובעות מדחף מודחק ליחסים שונים, ומדחף לשליטה ותוקפנות, שהם המרכיבים הדומיננטיים ביותר המשפיעים על האישיות, והוא הגדיר את הלחצים והדחפים השונים המשפיעים לדעתו על הנפש, כגון ערכים ונורמות סביבתיות וה'סופר אגו' - אידיאלים וערכים, ובחלק הנמוך יותר: גירויים, וחלקים נוספים המרכיבים את 'עקרון העונג'.

בנוסף, טען כי בנפש יש חלוקה ל'סתמי', ה'אני' של האדם, והחלק הלא מודע - ה'אני עליון'.

לפי עקרונות אלו, ניתח סוגים שונים של חרדות, ותופעות נפשיות נוספות.

אף שראה את עצמו כמדען, מחקרו ופרסומיו עסקו במקומות רבים גם בשאלות אתיות דוגמת מהו הטוב והרוע, מהו מוסר ומה מקורו, ועוד, כשמחקריו ושיטתו נוגעים בקשת רחבה של הפילוסופיה, האנתרופולוגיה, הסוציולוגיה, האטימולוגיה, האמנות ועוד.

אף שפרויד לא ראה עצמו כיהודי מאמין והתנכר למורשת אבותיו, כתב באחד מרשימותיו שמעולם לא הכחיש את השתייכותו לעמו, חש את עצמיותו כיהודית ולא ביקש שתהיה אחרת, ובהזדמנויות שונות אף התגאה בהיותו יהודי.

עם אדמו"ר הרש"ב

בשנת תרס"ג הוא נסע לוינה שבאוסטריה לצורך טיפול באובדן תחושת היד השמאלית.

במהלך נסיעה זו ביקר בי"ד שבט אצל פרופסור פרויד, יחד עם בנו אדמו"ר הריי"צ (וככל הנראה במקום שהה גם תלמידו, פרופסור שטקל).

לפי האבחון של פרופסור פרויד אובדן התחושה התחיל כבר בנעוריו, והציע לתת לו טיפול בחשמל, את הטיפול בחשמל התחיל אדמו"ר הרש"ב בי"ח שבט תרס"ג.

אדמו"ר הרש"ב המשיך בטיפולים האלו גם מתי שחזר לביתו אולם הציוד ברוסיה לא היה יעיל.

בכתבי אדמור"י חב"ד מופיעים פרטים נוספים על הביקור אצל פרויד. בהזדמנות זו, בה ביקר הרבי הרש"ב אצל פרויד לצורך הטיפול בידו, הוסיף הרבי הרש"ב ושוחח עימו גם בענין 'נמיכות הרוח' ממנה סבל באותה שנה, מאחר שעל פי הרגשתו, לא הגיע למעמד רוחני שהיה בו כדי להשביע את רצונו. פרויד אמר שהסיבה לנמיכות הרוח היא מפני ש""המוח משיג מה שהלב אינו יכול להכיל, והלב אינו מכיל את מה שהמוח משיג"" והמליץ (ככל הנראה לאדמו"ר הריי"צ) שסביבתו ומקורביו של הרבי הרש"ב יעסקו בתורתו ובכתביו, וידאגו שהדבר ייוודע לו, ובכך יגרמו לו נחת רוח‏. כמו כן, סיפר הרבי הריי"צ כי בהיותו בווינה בחורף תרס"ג ביקר הרבי הרש"ב אצל אחד הפרופסורים הגדולים [ייתכן שהיה זה פרויד]. הפרופסור התעניין בסדר יומו ובעיסוקו של אדמו"ר הרש"ב, וכששמע שהוא עוסק בחסידות שאל אותו על מהותה. בשיחה שהתפתחה ביניהם הסביר אדמו"ר הרש"ב לפרופסור כיצד ליצור קשר בין המוח ללב כך שהמוח יוכל להעשיר את הלב מבחינה רוחנית .

בשנת תש"ע נחשף מכתב של אדמו"ר הרש"ב בו יש תיאור לפגישה עם פרופסור פרויד .

דעת הרבי בנוגע לשיטתו של פרויד

בנוגע לעצם שיטתו של פרויד, ידוע כי הרבי מה"מ התבטא מספר פעמים בשלילה כלפי חלקים משיטתו הפסיכואנליטית של פרויד, ועודד פסיכולוגים שנמנו על האסכולה שהתנגדה לשיטתו, דבר שבא בין השאר לידי ביטוי במענה של הרבי לקבוצת אקדמאים ששאלו אותו אודות מהות תפקידו של רבי: "פרויד ניסה 'לחפור' בנפש האדם ומצא רפש. אדלר ניסה גם הוא 'לחפור' ומצא אבנים וסלעים (=תאוות שלטון וכוח). אולם כשיודעים כיצד 'לחפור' בנפש האדם, מוצאים את האוצרות שבו. זהו תפקידו של הרבי. הוא מגלה את האוצרות הטמונים ביהודי, את הנשמה שבו".

במכתב-מענה שעוסק בטיפול בבעיות הנפש של אדם מסוים, כותב הרבי: ..."ועוד להעיר בקשר לכותבו שהנ"ל נמצא בטיפול אצל רופא העוסק בבריאות הנפש, אשר אף שאינו ברור כל כך לאיזה רופא מתכוון, אבל בכלל, בעוונותינו הרבים, סוג מיוחד ישנו מהנ"ל מתחילים הטיפול מדיבור על ה' וכבוד שמים וכבוד אב ואם וכו', וצריך עיון ובירור גודל השכר ואפילו אם חשוב הוא, האם אינו יוצא בהפסדו במשך הימים. פשוט שכמה רופאים מהנ"ל שהועילו וריפאו בדרכים ישרים, ובפרט מעת שפרופסור אחד [=כוונת הרבי לויקטור פראנקל. ראו בערכו] מצא עוז בנפשו להכריז ולהודיע אשר (היפך שיטת מייסד טיפול זה - הידוע [=כוונת הרבי לפרויד]) הרי האמונה בה', נטי' דתית בכלל המביא תוכן בחיים וכו' וכו' - הרי זה מדרכים הכי יעילים לרפואה וכו', הרי עדיין מכמה סיבות לא חדרה שיטה זו לחוגים רחבים של רופאים הנ"ל, ובמילא מקום לבירור".

ובמכתב לד"ר ש.ב. אולמן , כותב הרבי: "מאשר הנני קבלת מכתבו עם העתקה מה שכתב להרב... שי' ובטח ידוע גם לו אשר בכמה מכתבי-עת הנדפסים באידיש בארצות הברית, פרסמו בהנוגע לשיטתו של פרויד מעין ההערכה אודותה מזכיר במכתבו. וכבר אמרתי, ע"פ אחד היסודות משיטת החסידות, שאין בעולם רע בלא טוב, שהשטחיות בה מצטיינים כמה וכמה מחוגי הקוראים מכתבי-עת, אף שתכונה רעה היא ביותר, שהרי השטחיות יש בה גרעון אפילו לגבי העדר הידיעה, כיון שתופסים את הענין לפעמים הכי קרובות שלא לאמיתתו ומסלפים אותו. מאידך גיסא במצב ההווה טובה רבה צפונה בה, כיון שבעוונותינו הרבים רוב כותבי המכתבי-עת וענינים הנדפסים, מוטב להם שלא היו רואים אור הדפוס והפרסום והפסדם מרובה ותועלתם בספק גדול, מועילה השטחיות למעט ההיזק וההפסד, וברוב הפעמים תופסים ענין הנדפס רק כסנסציא, ובפרט בנדון כהאמור, וכטבע בני אדם - למחרתו מחפשים סנסציא אחרת, וישן מפני חדש תוציאו. ובוודאי למוֹתר להעיר אשר בהמכתב-עת שנדפס המאמר הנ"ל ישנם מאמרים שהם בנגוד גדול יותר ליהדות המסורתית מאשר ההערכה על-דבר הנ"ל..."

במכתב מטבת תש"כ כותב הרבי (תרגום מאנגלית): "בנוגע להתייחסות שלך למטרה בחיים, ואתה מביע התנגדות לפרויד, אף על פי שמתוך הטקסט של המכתב שלך נראה שאתה סבור התיאוריה של פרויד היתה נכונה ונוחה. הרשה לי לומר שלאחר בדיקה מדוקדקת וקרובה יותר, אכן מוצאים הרבה פרצות בתיאוריה שלו, ולמעשה ראוי לציין כי רבים מהתלמידים הכי בולטים שלו - התפזרו והתרחקו מהתיאוריות שלו והקימו תיאוריות משליהם, ואף על פי שהן עשויות להיות שונות זו מזו, יש לכולן דבר אחד משותף, והוא - ההכחשה של הגישה הבסיסית של פרויד. מספיק להזכיר רק את יונג, אדלר, ולאחרונה גם את פראנקל. הדבר מעניין במיוחד שד"ר ויקטור פראנקל, פרופסור באוניברסיטת וינה, עושה את המטרה בחיים לאבן הפינה של שחיטתו הפסיכואנליטית"... (וראו גם בערך: ויקטור פראנקל).

ראו גם

• ויקטור פרנקל

לקריאה נוספת

• אדמו"רי חב"ד ויהדות אוסטריה, [עורך: הרב זושא וואלף], תשע"ד, עמוד 81-77 (וראו שם עמ' 47-46).

קישורים חיצוניים

• מסמך היסטורי נחשף: אדמו"ר הרש"ב על הביקור אצל פרויד